אהה ירד עלי ספרד

אל-מוואחידון

ערך מורחב – אל-מוואחידון

אל-מֻוַואחִידוּן, הייתה שושלת מורית ברברית אסלאמית שנוסדה במאה ה-12 בעיירה הקטנה טינמל שבהרי האטלס (במרוקו של היום) וכבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עד מצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידי עבדאללה אבן תומארת, שאיחד את שבטי המסמודה הברברים, הביס את שליטי המגרב הקודמים המוראביטון והרחיבו את שלטונם אל אל-אנדלוס בחצי האי האיברי. אל-מוואחידון החלה לקרום עור וגידים כאשר אבן תומארת פיתח תאולוגיה המבוססת על כתבי אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי ולפיה קיימת רק תפיסה אחת, תכונה אחת ושם אחד של האלקים ותלמידיו נקראו לפיכך בשם אל-מוואחידון, לאמור "המאמינים באחדות האלקים". לאחר מסע של נידודים ולימודים בבגדד ואנדלוסיה שב אבן תומראת אל המגרב בשנת 1117, ובמקביל להפצת משנתו הקיצונית הטיף כנגד סגנון החיים הראוותני של שליטי שושלת המוראביטון. פעילותו החתרנית וגישתו חסרת הפשרות הביאה להגלייתו מעיר לעיר עד שהגיע אל העיירה מלאללה ושם החל להטיף בפני קהל שהלך וגדל ובהם גם עבד אל-מואמין יורשו.

בשנת 1120 בא אבן תומראת אל העיר פאס ושם הוא תקף את אחותו של שליט העיר שהלכה ללא חג'אב לכיסוי ראשה וגופה כמנהג נשות הברברים; הוא גורש מהעיר ופנה למרקש שם הוא נכנס לוויכוח דתי-תאולוגי ציבורי עם כוהני הדת שבעיר; אלו דיווחו לאמיר עלי אבן יוסף כי אבן תומארת הוא כופר מסוכן ודרשו כי הוא יאסר וישפט; האמיר החליט שלא לעורר את חמת ההמון והמטיף הכריזמטי עליו וגירש את אבן תומארת מהעיר אל כפר לא ידוע, שם עבר אבן תומארת להתגורר במערה. בדרשה שנשא בשנת 1121 עבדאללה אבן תומארת טען בפני תומכיו שהוא משושלת הנביא מוחמד; על כך הוסיף את הטענה שהוא המהדי, שפירושו המונחה נכונה (בידי הקל), או מדריך מטעם האלקים, שיושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. לאחר הכרזה זו הוא ברח אל מקום מסתור בהרי האטלס וקיבץ סביבו שבטים מקומיים בשנת 1124 הם הקימו את מבצר טינמל ששימש מאז כמרכז רוחני ומפקדה צבאית של האל-מוואחידון. במשך שמונה שנים שכנו אבן תומארת ותומכיו במבצרם ונקטו שיטות של לוחמת גרילה כנגד הצבא של המוראביטון. בטינמל אירגן אבן תומארת את תומכיו תחת מבנה חברתי דמוי קומונה שלה מערכות שליטה מוקפדות; בגרעין עמדה משפחתו של המהדי ולצדה שתי מועצות: מועצת העשרה שהייתה מורכבת מתומכיו הראשונים והנאמנים ביותר של המהדי ומועצת החמישים בראשות ראשי בתי האב של שבט המסמודה והמטיפים החשובים ביותר. בשנת 1130 יצא צבא המוואחידון להתקפה ראשונה על מעוזי השלטון והטיל מצור על העיר מרקש; לאחר 40 יום יצא חיל המצב מהעיר ובקרב עקוב מדם באזור אל-בוחירה מחץ את הצרים, רוב שדרת הפיקוד של המוואחידון הושמדה לוחמיהם נהרגו או ברחו ללא סדר אל טינמל; זמן קצר לאחר מכן מת עבדאללה אבן תומארת. למרות המפלות הקשות לא התפרקה תנועת אל-מוואחידון. את מקומו של המהדי תפס עבד אל-מואמין שאיחד את שורות התנועה; בשנת 1132 הוא תקף את מבצר תַסגימוּת, פירק את שעריו ונשא אותם אל טינמל בצעד של התרסה.

ב-1145 מת השליט המוראביטי בתאונה וכך, כשבארשם אל מואוומין כבשו אל-מוואחידון את מרקש בירת המוראביטון, הכיבוש נסתיים בטבח וטיהור בכל התומכים במשטר הקודם והרס סמלי השלטון של המוראביטון והעיר עצמה הפכה לבירת האימפריה החדשה. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו עבד אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי; הוא שילב את האויבים של הח'ליפות בתוך המערך השלטוני והצבאי לאחר שנכנעו ובנה את כוח הנדרש להרחבת שטחי ההשפעה של המווחידון. ב-1147 פלשו המוואחידון תחת הנהגתו של עבד אל-מוּאְמִין לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה, שהפכה לבירת הפרובינציה; עבד אל-מואמין המשיך ואיחד את פסיפס ממלכות הטאיפה, שהרכיבו את אל-אנדלוס, שהפכה לפרובינציה מרכזית בח'ליפות.

הטבח בקהילות היהודיות

שושלת אל מוואחידון ששלטה במגרב ועל חלקים מספרד החל משנת 1146 ועד 1269, התאפיינה בקנאות מוסלמית. היא שאפה להכניס מתחת לכנפי האסלאם את כל בני המיעוטים בספרד ובמגרב, ובעיקר את היהודים. דינם של מי שלא התאסלמו היה מוות ואילו גזר דינם של אלו שאכן התאסלמו היה אפליה כלכלית וחברתית, שכן הכנות של ההתאסלמות שלהם הוטלה בספק, ולכן הם המשיכו להיות נתונים לגזרות והגבלות. על פי "ספר הקבלה" של המלומד היהודי בן התקופה רבי אברהם אבן דאוד, באותן שנים "לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (אשר בפורטוגל)". אלפי יהודים נהרגו במהלך מסעות הכיבושים של אל-מוואחידון, רבים הקריבו עצמם על קידוש השם, ואחרים התאסלמו באמת או למראית עין בלבד, ויהודים רבים ברחו לארצות אחרות. בכתבי הגניזה הקהירית נמצא מכתב של סוחר יהודי בקהיר שמתאר את גלי הפליטים שמגיעים לעיר מהטריטוריות של אל-מוואחידון, וכמו כן את הסבל שעבר על היהודים בצפון אפריקה המערבית. כך למשל המכתב מציין ש-150 יהודים בעיר סיג'ילמסה בחרו למות על קידוש השם, לאחר שהועמדו בפני הבחירה של מוות או התאסלמות. באותה תקופה כתב הרמב"ם את אגרת השמד, בה הוא הורה על ההתמודדות הראויה עם גזרות האל-מוואחידון, כשבעדיפות הראשונה הוא הציע לעזוב את המקומות שתחת שלטונם.