הומור בריטי
הומור בריטי מוגדר לרוב כסגנון הומור הנפוץ ברחבי הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי. ההומור הבריטי מתבלט במספר מוטיבים, בין השאר: סרקזם וביטול עצמי, שמירה על פנים חתומות גם בעת אמירת הפאנץ', ועוד.
ההומור הבריטי ידוע גם בהתעלמות מנושאי טאבו רבים, כולל גזענות, ומוות. עם זאת, השימוש ברמיזות ובלשון המשתמעת לשתי פנים (Innuendo) נפוץ מאוד.
את ראשיתו של ההומור הבריטי יש הרואים כבר בסיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר מהמאה ה-14. אך ללא ספק את שורשיו של ההומור הבריטי יש לראות בתקופת הרסטורציה של צ'ארלס השני, מלך אנגליה, כאשר הצגות התיאטרון הפכו לחוקיות בשנית. עקב ערכי המוסר הנוקשים שנהגו בממלכה באותה עת, נאלצו שחקני התיאטרון להשתמש בסגנון שניתן לפרשו גם בצורה תמימה.
המגזין פאנץ' שהחל לצאת לאור בשנת 1841 בלונדון, תרם רבות לסגנון ההומור הבריטי, ולהומור בכלל.
במאה ה-20 בלטו תוכניות הטלוויזיה הבריטיות ההומוריסטיות הבאות:
- מונטי פייתון
- המלון של פולטי - קומדיית מצבים
- כן, אדוני השר וכן, אדוני ראש הממשלה - סאטירה על פוליטיקה, שירות המדינה וביורוקרטיה
- מיסטר בין - הומור סלפסטיק
- טופ גיר - מגזין רכב הומוריסטי
ראו גם
רישיון cc-by-sa 3.0