ז'אק רנסייר

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ז'אק רנסייר
Jacques Rancière
רנסייר מרצה בUNIA סביליה, ספרד (2006)
לידה 10 ביוני 1940
הרפובליקה הצרפתית השלישית אלג'יר, צרפת
מקום לימודים אקול נורמל סופרייר
מוסדות European Graduate School, מחברות הקולנוע, סורבון
זרם פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של החינוך, אסתטיקה, אמנות, ספרות, קולנוע, מטאפילוסופיה
הושפע מ אפלטון, אריסטו, קאנט, מרקס, פוקו, לאקאן, באדיו, ליוטר, אלתוסר
השפיע על ז'יז'ק, ג'אד נאמן
מדינה צרפת
פרסים והוקרה מפקד מסדר האמנויות והספרות (2016)

ז'אק רנסייר (בצרפתית: Jacques Rancière;‏ נולד ב-10 ביוני 1940) הוא פילוסוף צרפתי, פרופסור לפילוסופיה ב-EGS בסאס פה, ופרופסור לפילוסופיה לשעבר באוניברסיטת פריז VIII: המרכז האוניברסיטאי הנסיוני ונסן - סן-דני . הוא התפרסם לראשונה בזכות "לקרוא את הקפיטל" (ביקורת נאו-מרקסיסטית להקפיטל של קרל מרקס) משנת 1965, שנכתב יחד עם מורו, לואי אלתוסר.[1]

רנסייר עוסק בפילוסופיה פוליטית, בפילוסופיה של החינוך ובאסתטיקה; בתחום זה הוא זכה להכרה בזכות ספרו "חלוקת החושי" שתורגם לעברית.

הגותו

רישום של רנסייר, צייר ארתורו אספינוסה (Arturo Espinosa)

רנסייר תרם לחיבור המשפיע "לקרוא את הקפיטל" לפני שנפרד בפומבי מאלתוסר, על רקע יחסו למרד הסטודנטים במאי 1968 בפריז. רנסייר חש כי עמדתו התאורטית של אלתוסר אינה מותירה מקום מספיק להתקוממות עממית ספונטנית.[2]

מאז יצא רנסייר לדרך אינטלקטואלית עצמאית, ופרסם שורה של עבודות המתחקות אחר המושגים שמרכיבים את הבנתנו את השיח הפוליטי, כגון "אידאולוגיה" ו"פרולטריון". רנסייר ביקש לברר האם מעמד הפועלים אכן קיים, וכיצד המוני העובדים שחושבים כמו אלתוסר התייחסו ברציפות למערכת יחסים עם ידע, ובמיוחד לגבולות הידע של הפילוסופים ביחס לפרולטריון. דוגמה לקו חשיבה זה הוא ספרו של רנסייר " Le Philosophe et ses pauvres" (בתרגום חופשי: הפילוסוף וענייו) משנת 1983. זהו ספר על תפקיד העניים בחיי הרוח של הפילוסופים.

לאחרונה כתב רנסייר בנושא זכויות האדם ובמיוחד את תפקידם של ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים בקביעת הסמכות לקבוע אילו קבוצות של אנשים, שוב בעיית ההמונים, מצדיקים התערבות של זכויות אדם ואפילו מלחמה.

מנהל בית הספר הבור

בשנת 1987 פורסם ספרו של רנסייר "Le Maître ignorant: Cinq leçons sur l'émancipation intellectuelle" (בתרגום חופשי: מנהל בית הספר הבור: חמישה שיעורים באמנציפציה אינטלקטואלית). הספר נכתב עבור מחנכים ואנשי חינוך לעתיד. באמצעות סיפורו של יוסף ז'קוט , רנסייר קורא תיגר על קוראיו להתייחס לשוויון כנקודת מוצא ולא כיעד חינוכי. בעשותו כן, הוא מבקש ממחנכים לנטוש את הנושאים והרטוריקה של חסרון תרבותי וישועה. במקום לחייב את תלמידי בית הספר להנחות את התלמידים לקראת מטרות מסוימות ומנכורת, רנסייר טוען כי מחנכים יכולים לתעל את האינטליגנציה השווה כדי להקל על צמיחתם האינטלקטואלית בכיוונים כמעט בלתי מוגבלים. מנהל בית הספר לא צריך לדעת דבר (וייתכן שהוא בור). רנסייר מתחיל עם הנחות כי כל שווים של אינטליגנציה וכי כל תרגיל חינוכי קולקטיבי המבוסס על עיקרון זה יכול לספק את התובנות שממנו ידע נבנה. הוא טוען כי העניים וחסרי הזכויות צריכים לחלוטין להרגיש שהם מסוגלים ללמד את עצמם את אשר הם רוצים לדעת. יתר על כן, כל אחד יכול להוביל, והמדוכאים לא צריכים לחוש כפופים למומחים או להסתמך על אחרים, אלא על האמנציפציה האינטלקטואלית שלהם.

ז'קוט דגל ב"שוויון האינטליגנציה" וטען כי אדם בור יכול ללמד אנשים בורים נוסף. רנסייר פיתח את הרעיון הזה בספרו, באומרו כי "ישנה הסתייגות בכל פעם שאינטליגנציה אחת כפופה לאחרת ... מי שמלמד בלי לשתחרר מסתייג".[3][4]

חלוקת החושי

בשנת 2000 פורסם ספרו חלוקת החושי. בספר זה רנסייר מבקש להחזיר את הדיון האסתטי מהעיסוק ביופי ואמנות לעיסוק ב"חושי". בספר רנסייר מבין ומנסח מחדש את משמעותו של מושג החושי, ובוחן כיצד המושג טומן בחובו את הקשר בין האסתטי לבין הפוליטי. רנסייר מוצא באמנות מרחב מועדף המאפשר לחושי להתגלות. בספר הוא דן בין היתר בתפיסות האסתטיות של אפלטון, אריסטו וקאנט.

השפעה

בשנת 2006, נמסר כי התאוריה האסתטית של רנסייר הפכה לנקודת התייחסות באמנות החזותית, ורנסייר הרצה באירועי עולם כגון אמנות יריד האמנות.[2] המועמדת לשעבר לנשיאות צרפת, סגולן רויאל תיארה את רנסייר כפילוסוף האהוב עליה.[5] בין האינטלקטואלים שהושפעו מעבודתו, גבריאל רוקהיל (Gabriel Rockhill) פיתח פרדיגמה חדשה לחשיבה על הקשר ההיסטורי בין אסתטיקה לפוליטיקה בדיאלוג הדוק עם כתביו של רסיירר.

מבקרת הספרות ריטה פלסקי כינתה את רנסייר כמבשר חשוב של פרויקט פוסט-ביקורת הספרות (postcritique).[6]

ביבליוגרפיה נבחרת

חיבורים בעברית

חיבוריו של רנסייר בתרגום לאנגלית

  • Reading Capital (1968) (with Louis Althusser, Roger Establet, Pierre Macherey and Étienne Balibar in the French original edition)
  • “Reply to Levy”. Telos 33 (Fall 1977). New York: Telos Press.
  • The Nights of Labor: The Workers' Dream in Nineteenth-Century France (1989) ISBN 0-87722-833-7.
  • Nights of Labor
  • The Ignorant Schoolmaster: Five Lessons in Intellectual Emancipation (1987, tr. 1991) - ISBN 0-8047-1969-1.
  • The Names of History: On the Poetics of Knowledge (1994) - This is a brief book, arguing for an epistemological critique of the methods and goals of the traditional study of history. It has been influential in the philosophy of history
  • On the Shores of Politics (1995): ISBN 0-86091-637-5
  • Disagreement: Politics and Philosophy (1998) ISBN 0-8166-2844-0.
  • Short Voyages to the Land of the People (2003): ISBN 0-8047-3682-0
  • The Politics of Aesthetics: The Distribution of the Sensible, ed. and transl. by Gabriel Rockhill (2004): ISBN 978-0-8264-8954-8
  • The Philosopher and His Poor, ed. Andrew Parker, co-trans. John Drury, Corinne Oster, and Andrew Parker (2004): ISBN 978-0-8223-3274-9
  • The Future of the Image (2007): ISBN 1-84467-107-0
  • Hatred of Democracy (2007): ISBN 978-1-84467-098-7
  • The Aesthetic Unconscious (2009), transl., Debra Keates & James Swenson: ISBN 978-0-7456-4644-2
  • The Emancipated Spectator (2010): ISBN 978-1-84467-343-8
  • Dissensus: On Politics and Aesthetics (2010): ISBN 978-1-84706-445-5
  • Chronicles of Consensual Times (2010), tr. by Steven Corcoran: ISBN 978-0-8264-4288-8
  • The Politics of Literature (2011), tr. by Julie Rose: ISBN 978-0-7456-4531-5
  • Staging the People: The Proletarian and His Double (2011), tr. by David Fernbach: ISBN 978-1-84467-697-2
  • Althusser's Lesson (2011) - The first English translation of Rancière’s first book, in which he explores and begins to move beyond the thought of his mentor, Louis Althusser (tr. by Emiliano Battista) ISBN 978-1-4411-0805-0
  • Mute Speech: Literature, Critical Theory, and Politics (2011), tr. by James Swenson: ISBN 978-0-231-15103-0
  • Mallarmé: The Politics of the Siren (2011), tr. by Steven Corcoran: ISBN 978-0-8264-3840-9
  • Aisthesis: Scenes from the Aesthetic Regime of Art (2013), tr. by Zakir Paul: ISBN 978-1-78168-089-6
  • Bela Tarr, the Time After (2013), tr. by Erik Beranek: ISBN 978-1937561154
  • Modern Times (2017) : ISBN 978-953-7372-31-6 - 4 essays on temporality in art and politics, originally written in English
  • "A coffee with Jacques Rancière Beneath the Acropolis" (2018), Babylonia

פילמוגרפיה

סרטים

  • Marx Reloaded, ארטה, אפריל 2011.

הרצאות וידאו

ראיונות

לקריאה נוספת

  • The Lessons of Rancière. Samuel A. Chambers. (New York: Oxford University Press, 2013).
  • Jacques Rancière: An Introduction, by Joseph Tanke. (New York & London: Continuum, 2011).
  • Jacques Rancière: Politics, History, Aesthetics. Eds. Phil Watts and Gabriel Rockhill. (Durham & London: Duke University Press, 2009). Also includes an afterword by Rancière: "The Method of Equality: An Answer to Some Questions".
  • Politica delle immagini. Su Jacques Rancière, ed. by Roberto De Gaetano (Cosenza: Pellegrini, 2011). Includes essays by Rancière.

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

בעברית
באנגלית

הערות שוליים

  1. ↑ See: Jacques Rancière Faculty Profile Archived 2010-04-17 at the Wayback Machine at European Graduate School
  2. 1 2 Ben Davis. Rancière, For Dummies. The Politics of Aesthetics. Book Review.
  3. ↑ Jacques Ranciere (1981). The Ignorant Schoolmaster: Five Lessons in Intellectual Emancipation. עמ' 13, 18. 
  4. ↑ Molly Quinn. "Committing (to) Ignorance". Epistemologies of Ignorance in Education. עמ' 31–52. 
  5. ↑ Patrice Bollon; Mark K. Jensen (דצמבר 2006). "Translation: Jacques Rancière, the philosopher who inspires Ségolène Royal". United for Peace of Pierce County, WA. Paris Match. עמ' 34. בדיקה אחרונה ב-9 בדצמבר 2013. Scoop: we've found out where the Socialist candidate got her ideas! From this intellectual sensitive to political alienation. Jacques Rancière. 
  6. ↑ Felski, Rita (2015). The Limits of Critique. Chicago: University of Chicago Press. עמ' 150. 
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.