חיבור ספר הזהר

עם פרסום הספר

ממועד פרסומו במאה הראשונה לאלף השישי ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל האלוקי מספרד ר' משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל). רבי יצחק דמן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די לאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השמינית לאלף הרביעי, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-לאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.

ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו שמועה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על ניסוי שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו ניסוי. אך מכל מקום מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת.

באלף השישי

המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר התבטלה בתקופת גירוש ספרד, אז התקבל על כל כלל ישראל כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה. אך קודם לכן עדיין היו מחכמי ישראל שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה מימי הראשונים, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק בקרבם. היו אף שביקרו את הזוהר, כגון ר' יוסף אבן וקאר, בן המאה השניה לאלף השישי ^{[דרוש מקור]}. הספר החל להתקבל בחוגי המקובלים במאה השניה לאלף השישי, אך בעיקר לאחר גירוש ספרד. אז התקבל הזוהר בקרב כל כלל ישראל ובקרב כל גדולי ישראל, שהעידו על קדושתו וראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר, ולא עוד אלא אף מצאנו שהמהרח"ו כתב^[1] כי אחת הסיבות שירד בגלגול היא כי לא האמין בספר הזוהר (מלבד שעסק בפילוסופיה)^[2]. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף המאה השביעית לאלף השישי, עם התעוררות תנועת הדרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.

הכופר בנגלה בנסתר כופר בנסתר בנגלה

ידוע הפתגם (מיוחס למרן החתם סופר) אשר כל הכופר בנסתר בנגלה (בפרהסיה). בנסתר הוא כופר (גם) בנגלה. ואכן הקבלה הייתה מושא ללעגם של ה[/www.hamichlol.org.il/w/index.php%3Ftitle%3D%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9C%D7%94%20%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA%26action%3Dedit%26redlink%3D1 משכילים], שראו בה את אחת הרעות החולות של היהדות המעכבת מלהיות "נאורים", ההשכלה, שבהמשך זלזלה בכל הקדוש והיקר, החלה את זלזולה בספרות הקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט, וביקשה לעקור את מקומם של אלה מהתחום הלגיטימי של מחשבת היהדות. במסגרת זו, החלה ביקורת "שיטתית" על קדמותו של ספר הזוהר, אך רבות מהטענות שהעלו המשכילים נדחו במרוצת השנים או הוגדרו כראיות שאינן מכריעות, ורק כמה מהטענות שימשו כאושיות הביקורת גם בהמשך. מייצגה הבולט של גישה זו היה ההיסטוריון איש ההשכלה איש "חכמת ישראל", צבי גרץ. גרץ הסתמך על השמועה שמובאת באיגרתו של ר' יצחק דמן עכו כדי לבסס את טענתו כי ספר הזוהר הוא מעשה זיוף שנוצר על ידי ר' משה די לאון ממניעים של מצוקה כספית ושאיפה עזה לפרסום והשפעה.

לאחר ירידת קרנה של ההשכלה, הוכיח הלל צייטלין את קדמות הזוהר והראה כי מדובר בטקסטים קדומים שעברו עריכה עם השנים וקיבלו את צורתם הסופית במאה הראשונה לאלף השישי. הוא גם הראה כי לא ייתכן שהרב משה די לאון כתב את הזוהר, כיוון שמערכת המושגים שלו בחיבורו "ספר הרימון" היא שונה ממערכת המושגים של הזוהר. גישתו הנאו-רומנטית של צייטלין, שאף ביקש לתרגם את ספר הזוהר כולו לעברית, לא באה לידי מיצוי, והוא נרצח בשואה קודם שהשלים את מפעלו.

גרשם שלום וממשיכיו

חוקר הקבלה גרשם שלום, טען כי החל את דרכו בחקר ספר הזוהר בניסיון לערער את דברי צבי גרץ ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר, וכי מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של ר' משה די לאון. גרשם שלום טען כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די לאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה השניה לאלף השישי. הוא ניסה להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; הוא ניסה לטעון עוד כי ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים שנראו לו מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב"י שהכיר ארמית על בוריה ככל התנאים. לבד מכך, בספרו של רבי משה די-לאון, 'ספר הרימון', נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-לאון. אולם את ה"רעיא מהימנא" והתיקונים טען לא חיבר די-לאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-לאון.

דומה שרוב חוקרי הקבלה החילוניים אחרי שלום החזיקו בדעתו על איחורו של ספר הזוהר למאה הראשונה לאלף השישי. הטענות לאיחור כתיבתו פורטו באריכות בהקדמתו של ישעיה תשבי לספרו "משנת הזוהר". תשבי כותב שלמעשה רוב הביקורת הטקסטואלית על הזוהר נכתבה כבר על יד רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עם זאת, היעב"ץ האמין בקדושת הזוהר, כמבואר בספרו "שו"ת שאילת יעב"ץ"^[3][4].

משמעות הוויכוח לכלל ישראל

כמעט מיד עם פרסום גילוי הזוהר, קמו מערערים על קדמות ספר הזוהר, וכנגד טענת די לאון כי רשב"י חיברו. בניגוד ולמרות לטענת די לאון בעצמו כי רק גילה את הספר ולא כתבו. במשך השנים, התמודדו התומכים בקדמות הזוהר והשיבו תשובות שונות לטענות המערערים. ברוב הקהילות היהודיות התקבלו דינים, תפילות ומנהגים שונים בעקבות הזוהר והקבלה.

ראשוני המשיבים

ראשון המשיבים היה יש"ר מקנדיא בספרו "מצרף לחכמה" שבו עונה על טענות ר' אליהו דילמדיגו. דילמדיגו טען בספרו "בחינת הדת" משנת ה'רנ"א (שנה לפני גירוש ספרד) שהזוהר אינו מרשב"י אלא חובר כ-300 שנים לפני זמנו, כלומר בסביבות ד'תתק"נ, כמאה שנה לפני הרב משה די לאון. יש"ר מקנדיא הדפיס את ספרו ביחד עם "בחינת הדת" בשנת ה'שפ"ט.

הרב אביעד שר שלום ב"אמונת חכמים" (מנטובה ה'ת"צ), משיב אף הוא על טענות המערערים על קדמות הזוהר, שהגיעו לאזנו, כנראה מטענות ר' יהודה אריה ממודינה ב"ארי נוהם" שהודפס שנה קודם לכן.

תשובות רבני אירופה

הספר "קדמות ספר הזוהר" של הרב דוד לוריא נחשב לספר המרכזי המתמודד עם טענות המערערים על קדמות הזוהר. ספר זה יצא לאור בשנת ה'תרט"ז ובו הוא מבטל את טענות המאחרים, בין השאר, על ידי השוואה לספרו של הרב די לאון, "הנפש החכמה".

הרב יצחק אייזיק חבר, רבה של סובלאק ומקובל מפורסם שהלך בשיטת הגר"א, דחה אף הוא בספרו "מגן וצנה" ה'תרט"ו את הטענות מהספר "ארי נוהם" שיצא מחדש בה'ת"ר.

ספר ידוע נוסף בעניין הוא 'טעם לש"ד' (ליבורנו ה'תרכ"א) של הרב אליהו בן אמוזג ובו הוא דוחה את טענות שד"ל נגד קדמות הזוהר שהביא בספרו "ויכוח על חכמת הקבלה" (גוריצאה ה'תרי"ב).

זיופים והוספות בספר הזוהר

היעב"ץ בספרו מטפחת ספרים (נדפס באלטונא תקכ"ח) וכתב כשלוש מאות הערות לבקר את הזוהר. מטרתו העיקרית הייתה מלחמתו העזה נגד השבתאות, שהנהיגו את לימוד הזוהר, תלו עצמם במאמרים סתומים ופירשו אותם באופן זר בשיטתם. הרבה פעמים מדגיש ר' יעקב עמדין, שהוא מאמין, שהזוהר בעצמו קודש קדשים ונתחבר בסוף תקופת האמוראים וזמן הגאונים, אלא שניתוספו בו הרבה דברים בזמנו של ר"מ די ליאון, רק רעיא מהימנא ותיקוני זוהר הוא מצדד לומר שאולי נתחברו על ידי ר"מ די ליאון או על ידי אדם אחר מבני דורו. יש לציין כי החתם סופר מפנה לספרו של היעב"ץ, וכותב שרמד"ל חיברו על דרך שאמרו חז"ל "אם ביקשת להיחנק התלה באילן גדול" (שו"ת חת"ס ליקוטים סימן נ"ט).

רבים ממתנגדי פרסום הקבלה, תקפו את הזיופים והוספות בספר הזוהר. רבי אלעזר פלקלס בעל התשובה מאהבה (תלמידו של רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה") מבקר קשות את ספר הזוהר והקבלה בכלל, ובין השאר כותב כך:

אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי ר' שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהם אחר רשב"י שנים רבות במספר, והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידיים מזייפים וחשד את החכם ר' משה דיליון יע"ש... באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם

— שו"ת תשובה מאהבה חלק א' סימן כו

תשובות רבנים בתקופה המודרנית

הרב הלל צייטלין במאמרו על הזוהר בספרו "בפרדס החסידות והקבלה" טוען בעזרת דוגמאות רבות שמערכת המושגים של הרב די-לאון בספר "הרמון" שונה ממערכת המושגים של הזוהר, וכן במאמריו ב"התקופה", כרכים ה'-ז' ו-ט', טוען על-סמך השוואות לספר "שקל הקודש" של הרב די-לאון, שלא הוא חיבר את הזוהר, אלא שהוא אכן גילה את כתב היד של הזוהר, והשתמש ב"זוהר" במקומות שונים בחיבוריו.

כך גם כותב הרב מנחם מנדל כשר במאמרו "הזוהר" ב"ספר היובל" של כתב העת סיני:

"כל הקורא בעיון בספריו של ר' משה די לאון (ספר "הרמון", "משכן העדות", "הנפש החכמה" ו"שקל הקודש") ייווכח שסגנונו, דרכי ההבעה שלו, ביטוייו, תיאור הנושאים ואופני ההסברה וההרצאה של ר"מ די-לאון רחוקים מדרכו של הזוהר כרחוק מזרח ממערב".

עוד כותב הרב כשר שהרב די-לאון בספריו "הרמון" ו"שקל הקודש" שואל ומשיב מקשה ומתרץ, כאשר בזוהר אנו מוצאים תשובות אחרות לשאלות אלו, ומכך ברור שלא רק שדי-לאון אינו מחבר הזוהר, אלא שאף לא הכיר את הזוהר בעת כתיבת ספריו האחרים. לגבי שימושי לשון זהים ונושאים מקבילים בין "ספר הרימון" ל"זוהר", מסביר הרב כשר שזה משום עיסוקם המשותף בתורת הנסתר,

"...ושני ספרים העוסקים באותו תחום, מדרך הטבע יהיה יכולים להיות ביטויים מסוימים ונושאים השייכים לאותו התחום שיופיעו בשני הספרים. וכן הרב די-לאון שהיה גדול בתורה, גם בנגלה וגם בנסתר, יכול היה להבין מקומות קשים בזוהר, ולבאר אותם בספרו, אך זו אינה ראיה שהוא חיבר את הזוהר.

הרב כשר גם מניח שאפשר שמדפיס הזוהר מתוך כתב יד מסוים, הדפיס גם הערות שהיו בשולי אותו כתב היד (הנקרא שגיאת המעתיקים) תופעה מצויה לגבי חיבורים אחרים. כך לדוגמה בזוהר פרשת עקב נמצא קטע המועתק מספר "שולחן של ארבע" של רבנו בחיי אשר חי אחרי הרב די-לאון. והוספות מאוחרות אלו אין בהן כדי להעיד על עיקר ספר הזוהר.