אתנן זונה ומחיר כלב

לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, היא מצוות לא תעשה המופיעה בפרשת כי תצא, האוסרת להביא לקרבן בהמות ששמשו כאתנן לזונה או שולמו עבור כלב.[1]

אתנן זונה

אתנן הוא השכר הניתן לזונה, תשלום שכר לקדשה נחשב לחילול מצוות ה'[דרוש מקור], והבאתו אל בית המקדש נאסרה.[2]

אין האתנן נאסר לבית המקדש, אלא אם כן ניתן על ידי מבצע העבירה, אבל אם ניתן על ידי מי שבוצעה בו העבירה, מותר האתנן לבית המקדש, [3]

איסור הבאת האתנן אינו בהבאה הפיזית אל בית המקדש,[4] אלא בהגשתו לקרבן: הקדשתו לקרבן,[5] שחיטתו,[6] הקרבתו על המזבח,[7] וזריקת דמו.[8] האיסור הוא בין בבהמה ובין בעוף.[9] הקדשת האתנן לבניין בית המקדש אסורה אף היא.[10] למבני קדושה אחרים, ואפילו בהר הבית, אין איסור מדאורייתא, אלא רק איסור דרבנן.[11] איסור זה הוא על כל תשמישי קדושה (כמו בית כנסת וספר תורה),[12] ועל כל תשמישי מצווה (כמו ציצית ולולב).[13]

בסיבת האיסור, כתבו הפרשנים כמה טעמים:

  1. כדי שלא יסברו החוטאים כי מתכפר להם חטאם בכך וימשיכו במעשיהם.[14]
  2. משום שאתנן זה הוא מרוח מופקרות, עזות וטומאה.[15]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן, במקום לחשוב בענייני תשובה, יהרהר המקריב על מעשה העבירה.[16]

אצל הנביאים משמש הביטוי מספר פעמים כמשל של גנאי לעבודה זרה, ובייחוד לפולחן הכנעני שהיה פרוץ בהפקרות ופריצות.[17]

מחיר כלב

חז"ל מפרשים את הביטוי "מְחִיר כֶּלֶב" בהחלפת שה בכלב. איסור זה אינו אלא בכלב בלבד.[18]

אף בסיבת איסור זה נאמרו מספר טעמים:

  1. שהוא דרך ביזיון.[19]
  2. כדי שהציידים והשומרים הנעזרים בכלבים, לא ינקו את מצפונם על הנזקים שמסבים הכלבים שלהם להמון.[20]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן יחשוב המקריב על הכלב, שנחשב לעז נפש, ולא יתחרט על חטאיו.[21]
  4. משום שהכלבים אינם צנועין[22]

על אף שבדברי חז"ל "אתנן זונה" ו"מחיר כלב" הם שני איסורים שונים[דרוש מקור], אצל מוני המצוות, כמו הרמב"ם וספר החינוך, נחשבים הם למצוות לא תעשה אחת (מצווה תקע"א).

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ↑ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  2. ↑ נהוג היה לעיתים להביא לקדשה כבש או גדי באתננה, כמסופר במעשה יהודה ותמר
  3. ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כט עמוד ב; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד', הלכה ט'.
  4. ↑ ספרי.
  5. ↑ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'. אמנם ראו מנחת חינוך, מצווה תקע"א הסובר אחרת.
  6. ↑ ספרי; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רצ"ג.
  7. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ג', הלכה ז'.
  8. ↑ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'.
  9. ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כט עמוד א.
  10. ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל עמוד ב.
  11. ↑ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א', ד"ה מהו.
  12. ↑ רבנו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג, סעיף כא , בדברי הרמ"א, ועל פי המגן אברהם שם, סעיף קטן מ"ו.
  13. ↑ הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן קנ"ג, "אשל אברהם", ס"ק מ"ז.
  14. ↑ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  15. ↑ רבי מנחם רקנאטי, רבי משה אלשיך, כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  16. ↑ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  17. ↑ אברהם חיים פריימן, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', מוסד ביאליק, עמ' 793.
  18. ↑ תוספתא, מסכת בכורות, פרק א', הלכה ג'. אמנם בעלי התוספות, מושב זקנים, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט, כתבו כי הוא הדין לשאר חיות ובהמות טמאות.
  19. ↑ רבי אברהם אבן עזרא, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  20. ↑ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  21. ↑ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  22. ↑ כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.