פטר חמור
| פטר חמור (מקורות עיקריים) | |
|---|---|
| מקרא | שמות, י"ג, י"ג |
| משנה | מסכת בכורות, פרק א' |
| משנה תורה לרמב"ם | הלכות ביכורים, פרק י"ב |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן שכא |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, עשה פ"א, עשה פ"ב ספר החינוך, מצווה כ"ב, מצווה כ"ג |
פטר חמור הוא הוולד הבכור הנולד לאתון. על פי הכתוב בתורה יש מצווה לפדותו בשה צאן, ואם לא פודים את פטר החמור, יש מצווה לערוף את ראש החמור ולקוברו.
מקור המצוות
מקור המצוות הוא בספר שמות, י"ג, י"ג: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן בספר במדבר, י"ח, ט"ו: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".
בתורה נאמר שלבכור הבהמה הטמאה יש קדושה מסוימת, אך מכיוון שהוא נחשב על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.
חז"ל אומרים כי יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, יש שנהגו בטעות לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. ואת החמור הנזכר בספר שמות הם פירשו בטעות כדוגמה בלבד לבהמה טמאה.[1]
החמורים החייבים בפדייה
חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.
דיני המצווה
פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד.
מצוות עריפת ראש הפטר חמור
במקרה והאדם אינו רוצה לפדות את החמור כפי המצווה, מוטלת עליו המצווה לערוף את ראש החמור כפי הכתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ג).
טעם המצווה
גזירת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים כמו שאמרו חז"ל
" אמר הקב"ה...המצרים נקראים חמור שנאמר: "בשר חמורים בשרם"" וישראל נקראו "שה פזורה ישראל". הרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכורי ישראל"
— במדבר רבה, פרק ד'.
טעם נוסף למצווה- מפני שהחמורים סייעו לעם ישראל בצאתם ממצריים שהיו טעונים מכספם וזהבם של מצריים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שולחן ערוך יורה דעה סימן שכא.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. יש המוצאים רמז לטעות זו מספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ו-ל"ז המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלקינו, לכהנים המשרתים בבית אלקינו".
| כ"ד מתנות כהונה | ||
|---|---|---|
| עשר מתנות במקדש | בשר חטאת • בשר אשם ודאי • בשר אשם תלוי • בשר זבחי שלמי ציבור • חטאת העוף • לוג שמן של מצורע • שתי הלחם • לחם הפנים • שירי מנחות • שיירי מנחת העומר | |
| ארבע מתנות בירושלים | בכור בהמה טהורה • המורם משלמים (חזה ושוק), והנוסף בתודה (ארבעה לחמים) ואיל נזיר (זרוע בשלה) • ביכורים • עורות קדשי קדשים | |
| עשר מתנות בגבולים | תרומה גדולה • תרומת מעשר • חלה • ראשית הגז • זרוע, לחיים וקיבה • פדיון הבן • פטר חמור • חרמים • שדה אחוזה • גזל הגר | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
רישיון cc-by-sa 3.0