אדריכלות נאו-מורית
אדריכלות נאו-מורית היא סגנון אדריכלי שהיה נפוץ מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20 באירופה ובאמריקה למבני ציבור (בעיקר תיאטראות ובתי כנסת). הסגנון שאב אלמנטים עיטוריים מאדריכלות ספרדית-אסלאמית של ימי הביניים ("אדריכלות מורית") וכן מאדריכלות ממלוכית ואדריכלות מוגולית, אך הקמת המבנים תוכננה תוך שימוש בחומרי המהפכה התעשייתית (פלדה, בטון מזוין, זכוכית, לבנים ורעפים מייצור המוני). רוח הסגנון היא חיקוי ברוח האוריינטליזם של התנועה הרומנטית, המשלב באופן אקלקטי רכיבים ממסורות שונות בזמן ובמקום.
מאפיינים סגנוניים
הסגנון הוא אקלקטי, ומבקש להחיות סגנון "מוסלמי" או "מזרחי" שלא התקיים ככזה בעבר, אלא בדמיון האירופאי. מספר מבנים בולטים שימשו לו כדגם, מארמון אלהמברה בספרד ועד הטאג' מהאל בהודו. מספר אלמנטים מן המרחב שבים וחוזרים ברוב המבנים. בהם: דגש על צבעוניות רבה, בעיקר בצבעי ירוק ואדום; תשליב אבנים (אבלק) דקורטיבי - המשלב פסי צבע באבנים או לבנים; קשת פרסה בהיקף שלמעלה מ-180 מעלות; כיפות בצורת בצל, לעיתים רבות מעוטרות בדגם רעפים בדמות קשקשים; שימוש בצורת המתומן, מינרט (צריח) ולרוב זוג צריחים, חלונות או חרכי אוויר ואור בדוגמת כיזאן (מקבץ חלונות עגולים קטנים) או משרביה (שבכה), עיטורים מעולם הצומח או דמויי ערבסקות כמו באמנות מוסלמית ועוד.
עם זאת - מבחינת חומרי הבניה קיימת נטייה לאמץ חומרים חדשים כפלדה, בטון מזוין וזכוכית, המאפשרים גמישות בעיצוב הצורני ובחומרי בנייה מייצור תעשייתי המוני מודרני.
היסטוריה
האדריכל הבריטי אדוארד בלר נשכר ב-1828 על ידי הנסיך הרוסי מיכאיל סמיונוביץ' וורונצוב לתכנן עבורו את ארמון וורונצוב בחצי האי קרים. בלר היה איש התחייה הגותית האנגלית, אך סבר שעבור ארמון בחצי האי קרים, נכון יהיה להחיות סגנונות אדריכלות אסלאמיים כגון אדריכלות מוגולית. את האלמנטים שאב ממסגד בדלהי ומארמונות עות'מאניים בחצי האי קרים. ארמון זה הוא המבנה הראשון שהוקם באדריכלות נאו-מורית.
הרעיון להחיות את סגנונות המזרח נקלט היטב בקרב יהודים בהאימפריה האוסטרו-הונגרית ובגרמניה, שביקשו לראות את שרשיהם במזרח כתרבות ששורשיה נטועים במזרח שמי, האסיאתי-מוסלמי שזכה להילה רומנטית בעקבות האוריינטליזם. נוספה על כך גם ההתבוננות של אנשי תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה על תור הזהב בספרד כמודל חיובי לפריחה יהודית, מודל שהתאפיין בין השאר באדריכלות המורית.
הסגנון נפוץ גם בספרד, כחלק מרעינות תחיית סגנונה המקורי באמצעי בנייה חדישים. למשל: פלאסה דה אספניה בסביליה, קאזה ויסנס בברצלונה וזירת מלחמת השוורים לס ונטאס במדריד. בברצלונה השפיע הסגנון על צמיחת סגנון המודרניזם קטלאני (מודרניסטה).
כן נפוץ הסגנון בבוסניה, כחלק מהדגשת האופי הלאומי-מוסלמי הייחודי שלה. למשל: בית הדואר המרכזי בסרייבו ובית הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של בוסניה והרצגובינה בעיר והגימנסיה של מוסטר.
בארצות הברית נפוץ הסגנון בראשית המאה ה-20 לתכנון אולמות תיאטרון, כמו למשל תיאטרון פוקס באטלנטה (1929). רבים מהאולמות אף נשאו שמות "אוריינטליים-אקזוטיים" כגון "אלהמברה", "גרנדה" או "בגדד".
הסגנון השפיע על הסגנון האקלקטי בארץ ישראל.
מבנים בולטים נוספים בסגנון
בתי כנסת
| שם המבנה | תמונה | עיר | שנת החנוכה | אדריכל | הערה |
|---|---|---|---|---|---|
| בית הכנסת של לייפציג | לייפציג | 1858 | אוטו סימונסון | נהרס בליל הבדולח | |
| בית הכנסת טמפלגאסה | וינה | 1858 | לודוויג פרסטר | נהרס בליל הבדולח | |
| בית הכנסת הגדול של בודפשט | בודפשט | 1859 | לודוויג פרסטר | ||
| בית הכנסת החדש | ברלין | 1859 | אדוארד קנובלאוך | ||
| בית הכנסת גלוקנגאסה | קלן | 1861 | ארנסנט פרידריך צווירנר | נהרס בליל הבדולח | |
| בית הכנסת במצודה | טימישוארה | 1865 | איגנאץ שומאן | ||
| בית הכנסת בזאגרב | זאגרב | 1867 | פראניו קליין | נהרס ב-1942 על ידי האוסטאשה | |
| בית הכנסת הספרדי |  |
פראג | 1868 | ||
| בית הכנסת רומבך |  |
בודפשט | 1872 | אוטו וגנר | |
| בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ |  |
צ'רנוביץ | 1879 | יוליאן זכרייביץ' | פורק ב-1941 |
| בית הכנסת הגדול של פירנצה |  |
פירנצה | 1882 | מרקו טְרֵוֱוס, מריאנו פַאלצ'יני ווינצ'נצו מיקלי | שילוב של סגנון נאו-מורי ונאו-ביזנטי |
| בית הכנסת ברחוב אלדרידג' | ניו יורק | 1887 | פטר ופרנסיס ויליאם הרטר | ||
| בית הכנסת הגדול של פלזן | פלזן | 1890 | עמנואל קלוץ | ||
| בית הכנסת ברובע פבריק |  |
טימישוארה | 1895 | ליפוט באומהורן | |
| בית הכנסת בסופיה |  |
סופיה | 1905 | פרידריך גרינאנגר | |
מבנים נוספים
- תיאטרון הבלט והאופרה של טביליסי
- אולם התזמורת הפילהרמונית של אודסה
- בית החרושת זכרל (Zacherlfabrik) בווינה
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- Ivan Davidson Kalmar, 'Moorish Style: Orientalism, the Jews, and Synagogue Architecture', Jewish Social Studies, vol. 7, no. 3, 2001, pp. 68–100
רישיון cc-by-sa 3.0