איריס לעאל

על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים. אם אין כזה, בחרו: שונות.

איריס לעאל
לידה 1959 (62 בערך)
אשדות יעקב מאוחד, ישראל

איריס לעאל (נולדה בשנת 1959) היא סופרת, מבקרת ספרות ופובליציסטית ישראלית.

ביוגרפיה

איריס לעאל (פרומרמן) נולדה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. היא גדלה אצל סבה וסבתה בבני ברק ומאוחר יותר עברה עם אביה לקיבוץ כפר מנחם של השומר הצעיר. מעברים אלה השפיעו על כתיבתה.

ב-1980, לאחר לידת בתה הראשונה, נסעה אתה לפריז למשך שנה, שם למדה צרפתית. בשנים 1985–1991 שהתה בלונדון, שם כתבה את ספרה הראשון, "חוות מרפא".

משנת 2000 עמדה בראש המחלקה לכתיבה בקמרה אובסקורה. כתבה במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ" מאז היווסדו. בנוסף לכך כתבה מאמרי ביקורת, רשימות וסיפורים קצרים שהתפרסמו בעיתונים שונים, בהם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

כתבה יחד עם אמנון דנקנר את המחזה "אנשים כמונו", שהיה אמור לעלות בתיאטרון הקאמרי בעונת 2012–2013,[1] אך בסופו של דבר לא הועלה.[2]

משנת 2014 היא פובליציסטית קבועה בעיתון "הארץ".

החל מאפריל 2019 היא חברה במועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל.

היא גרה בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

עמדותיה

לעאל משתייכת לזרם השמאלי של המפה הפוליטית,[3] ומביעה את עמדותיה בטורי דעה ובחשבון הטוויטר שלה. בטוריה מתחה ביקורת על פוליטיקאים מהימין (בנימין נתניהו,[4] אביגדור ליברמן,[5], איילת שקד[6] ונפתלי בנט[7]) וגם על אורלי לוי-אבקסיס, ש"מציעה איבר אחד שלה, 'חברתיות', ומשאירה מחוץ לתמונה איבר אחר, ימניות מדינית הכוללת חתימה על חוק הלאום ברצון ומתוך אמונה".[8]

בינואר 2019, בתגובה לאירוע שבו נורה למוות פלסטיני במהלך עימותים בין מתנחלים ופלסטינים, כתבה לעאל: "מתנחלים עשו את מה שהם עושים הכי טוב בשבת והרגו פלסטיני".[9] בהזדמנות אחרת כתבה כי "את הישגיה הגדולים של תנועת ההתיישבות צריך לזקוף להפרת חוק מתמדת, הכוללת התנגדות לפלסטינים, עקירת עצים, חסימת המעבר לשטחים חקלאיים ושליטה על משאבי טבע".[10]

ב-2019 כתבה: "אין לי ומעולם לא הייתה לי בעיה עם השקפה דתית. קנאות חילונית ואנשים שקוראים לאלוהים 'החבר הדמיוני' מביכים אותי, אבל גם אני מתנגדת לכיבוש ולאפרטהייד."[11]

בעניין הפרדה מגדרית כתבה כי היא מלמדת נשים חרדיות בהפרדה, משום שהיא מאמינה בכוחו של הקורס שלה לחולל שינוי בתודעה שלהן. עם זאת, היא מתנגדת להפרדה מגדרית בהופעות, ולדבריה רצונן של הנשים החרדיות עצמן בהפרדה נובע מכך שהן התרגלו לראות בעצמן סכנה לסדר החברתי, ולראות בגברים סכנה עבורן.[12]

היא הסתייגה מהעיסוק התקשורתי בשרה נתניהו, ולאחר שהביאה דוגמאות ממנהיגים אחרים שלא נהנו מבני זוג אידיאליים סיכמה: "יש סיבות רבות, מגוונות וטורדות מנוחה מדוע בנימין נתניהו אינו מתאים להנהיג את המדינה. אשתו, עם כל הכבוד, אינה אחת מהן."[13] עם זאת, אף היא נגררה לעיסוק במאפייני התנהגותה של נתניהו, וכתבה: "אי אפשר לקחת ממנה את הקושי להתאפק, את אפס היכולת לסלוח ואת הקושי להבליג לשם רווח פוליטי קר. גם במחיר של ביזוי עצמה או בעלה, אם הדחף דוחק בה היא תעלה סצנה אופראית בלתי נשכחת, הכוללת זריקת נעליים על ראשן של עובדות, צרחות אימים על יועץ התקשורת או העלבת העם האוקראיני לעיני המצלמות".[6]

מספריה

התמה החוזרת בספריה של לעאל היא המתח בין חיי משפחה שגרתיים לבין היחיד הנגוע בסוג של טירוף ועושה מעשים קיצונים כדי להשתחרר מעריצותה של המשפחה.

ציר מרכזי ביצירתה הוא כוחו של המבט האינטימי והחברתי לעצב את זהותו של היחיד עד שהוא מתקשה להבחין בין עצמיותו האותנטית לבין השתקפותו בעיני הסביבה שלו. המאבק להגדרה עצמית ולשחרור הוא היסוד האונטולוגי בחיי הדמויות ומבעו הלשוני הוא פעמים רבות ארסי ואירוני.

  • חוות מרפא: ספרה הראשון של איריס לעאל, שראה אור בשנת 1993 ב"צד התפר", הסדרה לספרות מקור מייסודו ובעריכתו של יגאל שוורץ, בהוצאת כתר. הספר מגולל את סיפורן של כמה דמויות באזור כפרי בארץ הסובלות ממה שהן מכנות "מחלת החיים". לעאל זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים עבור ספר זה.
  • אושר פתאומי: ספרה השני, שיצא לאור בהוצאת כתר ב-1999. הספר עוסק מבחינה תמטית בהתנגשות בין התרבות לבין הטבע. הוא מפגיש שני אנשים: דניאל, סופר בעל שם השרוי במחסום כתיבה, ואלעזר, רופא כפרי בכפר דייגים בצפון הארץ. בתווך נמצאת עמליה, בתו של אלעזר ואהובתו של דניאל. הספר היה מועמד לפרס ספיר.
  • אש בבית: ראה אור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2008. הוא מגולל את סיפורם של שני זוגות שנפגשים למשך 24 שעות בביתם הכפרי. הספר היה מועמד לפרס ספיר.
  • חובות אבודים: היחסים בין מרסי לרֵעַ, בני זוג ישראלים החיים בלונדון, מתערערים בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 2008. ראה אור בהוצאת כתר, 2013.
  • לא העזנו לדעת: רומן שיצא לאור בהוצאת עם עובד הספריה לעם בשנת 2019. בספרה האישי ביותר עד כה מספרת לעאל על אובדן במשפחה וכיצד מעגלי הצער הפרטי מתרחבים ומחריבים את היחסים המשפחתיים ומפוררים גם את החברה הישראלית. בצד הכאב יש גם אהבה גדולה שמצליחה להשתקם.

פרסים

  • 1994 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
  • 2004 - פרס ראש הממשלה
  • פרס ברנשטיין לכתיבה ביקורתית.
  • בין חמשת המועמדים לפרס ספיר על ספריה "אושר פתאומי", בשנת 2001, ו"אש בבית", בשנת 2008.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

על ספרה אש בבית

מכּתביה

הערות שוליים

  1. ↑ רוני אפרת‏, הקאמרי מציג את עונת 2012-2013: מחזות פוליטיים ואיתי טיראן, באתר וואלה! NEWS‏, 22 במאי 2012
  2. ↑ אביב הורביץ, מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד, באתר "mako",‏ 20 ביוני 2013
  3. ↑ איריס לעאל, ברק נכנס לתחום הגועלי, באתר הארץ, 14 ביולי 2019: "אני שמאלנית, למען השם".
  4. ↑ איריס לעאל, לא צ'רצ'יל, ניקסון, באתר הארץ, 3 במרץ 2019
  5. ↑ איריס לעאל, ליברמן, נסיך האופל, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2019
  6. 1 2 איריס לעאל, שקד זה סיפור אחר לגמרי, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2019
  7. ↑ איריס לעאל, נפתלי בנט, הקילר מהפרוורים, באתר הארץ, 29 במרץ 2019
  8. ↑ איריס לעאל, לשם שינוי, זאת לא גזענות, באתר הארץ, 28 ביולי 2019
  9. ↑ ציוץ של איריס לעאל ברשת החברתית טוויטר, 26 בינואר 2019
  10. ↑ איריס לעאל, להפר את החוק, כמו המתנחלים, באתר הארץ, 19 במאי 2019
  11. ↑ איריס לעאל, ברק נכנס לתחום הגועלי, באתר הארץ, 14 ביולי 2019
  12. ↑ איריס לעאל, הפרדה כהשפלה, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2019
  13. ↑ חייה הצבעוניים של שרה נתניהו, באתר הארץ, 31 במרץ 2014
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.