אישה קטלנית
בהלכה אישה קטלנית היא אישה שהתאלמנה פעמיים. אישה זו אסורה להינשא בשלישית, שכן היא מוחזקת למות בעליה. ועל כן קיים חשש שהיא הגורמת למות בעליה, והנישואים איתה מסכני חיים[1].
מקור הדין
במקרא
במקרא מובא שיהודה לא הסכים שתמר כלתו תינשא לבנו השלישי שלה עד שיגדל, מפני שחשש שהוא ימות כמו אחיו ער ואונן. לפי פרשנות רש"י (המבוססת על מדרש), יהודה דחה את כלתו בטענת שווא, והסיבה האמיתית הייתה מפני שחשש שנישואיה עם בנו יגרמו למותו מפני שהיא אשה "קטלנית" -אשה שגורמת מוות לבעליה. הרמב"ן חולק על פירוש זה.
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:
בתלמוד
בתלמוד מובא מחלוקת בכמה פעמים נקראת האשה קטלנית, רבי יהודה הנשיא סובר שכבר בפעמיים נחשבת מוחזקת כ"קטלנית". ואילו רבן שמעון בן גמליאל סובר שכדי להיות מוחזקת כקטלנית צריכה להתאלמן שלשה פעמים. רב יוסף מכריע להלכה כשיטת רבי יהודה הנשיא לחומרא.
והתניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא.
יש לציין שמחלוקת רבי יהודה הנשיא ורבן שמעון בן גמליאל, איננה רק בפרט זה, אלא היא מחלוקת שנאמרה לגבי דינים שונים, לדוגמה לגבי דחיית מצוות ברית מילה, באופנים שיש חשש למותו של התינוק, כמו במקרה ש"מתו אחיו מחמת מילה", וגם שם נחלקו האם הכוונה שמתו שני אחים, וכבר אז יש חזקה למשפחה זו שהם מתים במילה או דווקא לשלושה אחים שמתו.
טעם הדין
בסיבת מסוכנותה של האישה הקטלנית נחלקו אמוראים, לדעת רב הונא האיסור נובע מחשש שהאשה הדביקה את בעליה במחלה. ולדעת רב אשי מוות הבעלים נובע ממזל רע של האשה הגורם לבעליה מוות[2] .
בתלמוד מובא מקרים בהם מתבטא החילוק ההלכתי שבין הטעמים. לדוגמה: אם הבעלים מתו לאחר האירוסין, לפני הנישואין, כך שוודאי הדבר לא נגרם מחמת מחלה של האשה. או אם הבעל מת כתוצאה מתאונה שסיבת מותו ידועה (כגון נפילה ממקום גבוה).
עולה השאלה מדוע דווקא אישה שמתו בעליה פסולה להינשא, אך לא גבר שמתו נשותיו. הרא"ש[3] מסביר כי מזלו הרע של אדם יכול לגרום למות מפרנסו. לפיכך אישה עלולה לגרום למות בעלה, אך בעל אינו מתפרנס על ידי אשתו ולפיכך גם מזלו הרע אינו צפוי להביא עליה אסון.
האם בדיעבד צריך להתגרש
הרמב"ם פסק כי גם אם אין להינשא מלכתחילה לאישה כזו, אם אדם נישא לה אין הוא מחויב לגרשה ואף חייב לשלם כתובתה אם גרשה[4] בתשובה כתב הרמב"ם[5]
קטלנית אין בו איסור, אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון, שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים, ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא, אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש, והיו מערימין ומקדשים בפני שני עדים ואחר כך כותבין לה בית דין כתובה, דמכניסין אותה לחופה, ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו. כן היו עושים ב"ד של רבינו יצחק בעל ההלכות וב"ד של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם, וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר.
לעומת זאת לפי הרא"ש, נישואים לאשה כזו מהווים סכנת חיים וכיון שאין האדם בעלים על חייו ואין לו זכות לסכן אותם. לפיכך גם אם נישא גבר לאישה קטלנית עליו לגרשה.
גדרי אישה קטלנית
מקור הדין בתלמוד, שבו חלוקות הדעות האם אישה נחשבת קטלנית אחר שמתו לה שני בעלים או אחר שמתו לה שלושה בעלים. להלכה התקבלה הדעה הראשונה, וכדעתו של רבי יהודה הנשיא, שחזקה היא בשתי פעמים, למרות שבשור המועד ההלכה נפסקת כאביו רבן שמעון בן גמליאל.
דין האישה הקטלנית תקף בהלכה עד היום, אך הפוסקים צמצמו במידת מה את תחולתו. בין השאר היו שאמרו כי אישה שבעליה מתו על קידוש השם אינה נחשבת לקטלנית, שכן לא מזל רע מביא למוות כזה, אלא זכות. כיום מקובלת דעה מצמצמת לפיה האישה הקטלנית היא דווקא זו שבעליה מתו ממחלה שהחלה אחר הנישואין, אך לא ממחלה שהחלה קודם הנישואין, ממגפה או מתאונה.[6] בנוסף, לפי הדעה המקובלת, האישה נחשבת לקטלנית רק אם בעליה מתו לפני גיל שבעים.
בפסק דין של בית הדין הרבני העליון (פד"ר חלק ו עמ' 80), בו ישבו בדין הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר גולדשמידט, נקבע עוד, שרק אם הבעל נפטר זמן קצר אחרי הנישואין, או בלא ילדים - אשתו נחשבת כקטלנית, אבל אם הבעל חי מספר שנים ואף הוליד בן - אין אשתו נחשבת כקטלנית.
חלוקות הדעות בשאלה האם גיורת שבעליה מתו בעודה גויה נחשבת לקטלנית אחר הגיור. הרב יוסף שלום אלישיב הורה שרק הנשואה כדת משה וישראל (לא לגויים ואף לא ליהודים בנישואין אזרחיים) נחשבת כקטלנית[7].
אשה קטלנית הזקוקה לייבום – מצווה לקחת אותה לאישה למרות היותה קטלנית, כדי לקיים את מצוות הייבום[8].
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, מרכז זלמן שזר, תשס"א
- אברהם שטינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ה', ערך קדושין
הערות שוליים
- ↑ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ט, סעיף א
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סד עמוד ב]
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל נג, אות ח.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ל"א, וראו חלקת מחוקק אבן העזר סימן קי"ז ס"ק א'
- ↑ שו"ת הרמב"ם סימן ריח באתר היברובוקס. וכן מובא בכסף משנה שם
- ↑ הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אבן העזר, סימן ט, סעיף א
- ↑ פסקי דין - ירושלים, חלק ו עמ' רעב.
- ↑ תשובת הרמב"ם שם.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.