אליה
אַלְיָה - זנבה השמן והרך של הכבשה.
משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. האליה נחשבת כבשר משובח ועל כן נוצר הביטוי בתלמוד הבבלי אליה וקוץ בה –[1], ופירושו: דבר הנראה על פניו כטוב ומועיל, אך יש בו גם חיסרון. זנב הכבש טעים למאכל, אבל פעמים רבות נתקעים בו קוצים[2].
האליה בקרבנות
האליה מוזכרת במקרא בהלכות הקרבת הקרבנות בתור אחד מן האמורים - אברי בהמת הקרבן הנשרפים על המזבח. הדבר מתואר בכתוב: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה': חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה, לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה".[3] לפיכך, הקרבת כבש שונה מהקרבת בקר או עז, בכך שזנב הכבש נשרף על המזבח שלא כמו זנב בקר או עז.[4]
באיסור חלב
למרות שהיא חלק מהחלבים הקרבים על המזבח, שונה היא מחלב הכליות ושעל הקרב ואינה אסורה באכילה בבהמת חולין (כיון שאינה קיימת בעז ובקר) אמנם חלקים ממנה כן אסורים באכילה וצריכה ניקור.
הערות שוליים
- ↑ מסכת ראש השנה דף יז עמוד א
- ↑ פירוש מהרש"א במסכת ראש השנה שם
- ↑ ספר ויקרא, פרק ג', פסוק ט'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר מעשה הקרבנות, הלכות א, פרק י"ח
רישיון cc-by-sa 3.0