אלכסנדר קרנסקי

אלכסנדר קרנסקי Александр Фёдорович Керенский (רוסית)
מדינה	ממשלת המעבר הרוסית
לידה	4 במאי 1881 סימבירסק, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
פטירה	11 ביוני 1970 (בגיל 89) ניו יורק, ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	לונדון
מפלגה	המפלגה הסוציאל-רבולוציונית
ראש ממשלת המעבר הרוסית ה-2
תקופת כהונה	יולי 1917 - נובמבר 1917 (כ־17 שבועות ו־5 ימים)
הקודם בתפקיד	גאורגי לבוב
הבא בתפקיד	ולדימיר לנין (בתור שליט ברית המועצות)

אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי (ברוסית: Александр Фёдорович Керенский; ‏22 באפריל (על פי הלוח היוליאני; 4 במאי על פי הלוח הגרגוריאני) 1881 – 11 ביוני 1970) היה ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר, לפני לנין.

שנים ראשונות

קרנסקי נולד בסימבירסק (כיום אוליאנובסק), לפיודור קרנסקי שהיה מנהל בית ספר, ובין השאר לימד את לנין, יריבו הגדול לימים, בגימנסיה בעיר. קרנסקי קיבל תואר בעריכת דין מאוניברסיטת סנקט פטרבורג ב־1904. כעורך דין הוא הגן לעיתים קרובות על מהפכנים אנטי-צאריים, מתוך אהדה למניעיהם. ב־1905 נאסר באשמת השתייכות לקבוצה סוציאליסטית לוחמנית. הוא נבחר לדומה (בית הנבחרים הרוסי) הרביעית ב־1912 כחבר מפלגת הטרודוביקים. קרנסקי היה נואם מבריק ומנהיג פרלמנטרי מוכשר, ונהיה חבר במועצת המעבר של הדומה כסוציאליסט-מהפכן ומנהיג של האופוזיציה הסוציאליסטית למשטרו של הצאר ניקולאי השני. קרנסקי היה אחד ממנהיגי הבונים החופשיים הפוליטיים ברוסיה, ובשנים 1915–1916 תפקד כמזכיר מועצת הבונים הרוסית העליונה.

קרנסקי היה אחד ממנהיגיה הבולטים של מהפכת פברואר ב־1917 והוא התמנה לתפקיד סגן־יושב־הראש של סובייט פטרוגרד (מועצת הפועלים). כשקמה ממשלת המעבר תפקד בתחילה כשר המשפטים. לאחר מכן נתמנה לשר המלחמה והצי במאי, והשקיע מאמצים ניכרים בארגון מתקפת יוני שנכשלה. ביולי 1917, בעקבות משבר יולי, התמנה לתפקיד ראש הממשלה במקום גאורגי לבוב.

כראש ממשלה

בעייתו העיקרית של קרנסקי בשלטון הייתה שרוסיה הייתה מותשת לאחר שלוש שנות לחימה במלחמת העולם הראשונה, ואזרחי רוסיה לא רצו דבר מלבד שלום. לנין והמפלגה הבולשביקית שלו הבטיחו "שלום, אדמה ולחם" על פי השיטה הקומוניסטית, והצבא היה בתהליכי התפרקות בשל עריקתם ההמונית של אלה מהחיילים שהיו פועלים ואיכרים. אך קרנסקי ושאר המנהיגים הפוליטיים חשו עצמם מחויבים לבעלות-בריתה של רוסיה, וחששו, בצדק, כי גרמניה תדרוש שטחים עצומים מרוסיה תמורת הסכם שלום. סירובו של קרנסקי לפרוש מהמלחמה הביא עליו את מפלתו.

לאחר ניסיון ההפיכה הכושל של פרשת קורנילוב באוגוסט והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד העליון של הצבא במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו זה אירגן את הממשלה מחדש, והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד (כיום שוב סנקט פטרבורג) הבירה, אך במהלך אוקטובר רוב הפועלים האלו עברו לצד הבולשביקים. לנין פעל בנחישות כדי להפיל את ממשלתו של קרנסקי לפני שזו תקבל לגיטימציה בבחירות לאספה מכוננת. וכך, ב־25 באוקטובר (7 בנובמבר בלוח הגרגוריאני) תפסו הבולשביקים את מוסדות השלטון במה שנודע כמהפכת אוקטובר.

לאחר מהפכת אוקטובר

קרנסקי הצליח להמלט מהבולשביקים ועבר לפסקוב, שם אסף חיילים נאמנים לו לניסיון לכבוש מחדש את הבירה. בפיקוד פיוטר קרסנוב החיילים כבשו את צארסקויה סלו ("כפר הצאר"), אך לאור נחיתות מספרית לא התקדמו. קרנסקי העביר את השבועות הבאים במחבוא, עד אשר הצליח לעזוב את רוסיה, ובסופו של דבר הגיע לצרפת. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא לא תמך באף צד - הוא התנגד גם למשטר הבולשביקי וגם לצבא הלבן שניסה להחזיר את המונרכיה על כנה.

קרנסקי התגורר בפריז עד 1940, והיה מעורב בריבים הבלתי פוסקים בין המנהיגים הרוסים הדמוקרטיים הגולים. כשהגרמנים כבשו את צרפת במלחמת העולם השנייה, הוא ברח לארצות הברית ב־1940 שם חי עד מותו. כשהיטלר פלש לברית המועצות ב־1941, הציע קרנסקי את עזרתו לסטלין אך לא נענה. במקום זאת הוא שידר ברוסית כתמיכה במאמץ המלחמה. לאחר המלחמה הוא ארגן קבוצה שנקראה "הארגון לשחרור רוסיה", אך זו השיגה מעט.

קרנסקי התיישב בסופו של דבר בניו יורק אך בילה חלק ניכר מזמנו במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם השתמש כמו גם תרם לגנזך הענקי של המכון העוסק בהיסטוריה של רוסיה, ושם גם הרצה. הוא כתב ושידר באופן נרחב על הפוליטיקה וההיסטוריה של רוסיה. עבודות העיקריות הן, בין השאר: "הקדמה לבולשביזם" (1919), "הקטסטרופה" (1927), "צליבתה של החירות" (1934) ו"רוסיה ונקודת המפנה של ההיסטוריה" (1966). הוא נפטר בניו יורק ב־1970, בגיל 89, אחד מאחרוני המשתתפים באירועי 1917.

הכנסיות האורתודוקסיות המקומיות סירבו לקבור את קרנסקי כיוון שראו בו במידה רבה אחראי לנפילתה של רוסיה בידי הבולשביקים. גם כנסייה סרבית אורתודוקסית סירבה. גופתו הוטסה ללונדון, שם נקבר בבית עלמין לא-דתי.

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

• דין וחשבון על קרנסקי בשהותו בסטנפורד

ראשי ממשלת רוסיה
יושבי ראש ועדת השרים של האימפריה הרוסית	אלכסנדר וורונצב (1802 - 1809) • ניקולאי רומיאנצב (1809 - 1810) • ניקולאי סלטיקוב (1810 - 1812) • סרגיי ויאזמיטינוב (1812) • פיוטר לופוחין (1812 - 1827) • ויקטור קוצ'וביי (1827 - 1832) • ניקולאי נובוסילצב (1832 - 1838) • אילריון ואסילצ'יקוב (1838 - 1847) • וסילי לבאשוב (1847 - 1848) • אלכסנדר צ'רנישוב (1848 - 1856) • אלכסיי אורלוב (1856 - 1861) • דמיטרי בלודוב (1861 - 1864) • פאבל גגארין (1865 - 1872) • פאבל איגנאטייב (1872 - 1877) • פיוטר ואלוייב (1877 - 1881) • מיכאיל רייטרן (1881 - 1887) • ניקולאי בונגה (1887 - 1895) • איוואן דורנובו (1895 - 1903) • סרגיי ויטה (1903 - 1906) • איוואן גורמיקין (1906) • פיוטר סטוליפין (1906 - 1911) • ולדימיר קוקובצוב (1911 - 1914) • גורמיקין (1914 - 1916) • בוריס שטורמר (1916)• אלכסנדר טרפוב (1916) • ניקולאי גוליצין (1916 - 1917)
ממשלת המעבר הרוסית	גאורגי לבוב (1917) • אלכסנדר קרנסקי (1917)
יושבי ראש מועצת הקומיסרים העממיים	ולדימיר לנין (1917 - 1924) [בין 1922 ל-1924 הלכה למעשה כיהן לב קאמנב כראש ממשלה] • אלכסיי ריקוב (1924 - 1930) • ויאצ'סלב מולוטוב (1930 - 1941) • יוסיף סטלין (1941 - 1953) • גאורגי מלנקוב (1953 - 1955) • ניקולאי בולגנין (1955 - 1958) • ניקיטה חרושצ'וב (1958 - 1964) • אלכסיי קוסיגין (1964 - 1980) • ניקולאי טיחונוב (1980 - 1985) • ניקולאי ריז'קוב (1985 - 1991) • ולנטין פאבלוב (1991)
יושבי ראש ממשלת הפדרציה הרוסית	יגור גאידר (1992) • ויקטור צ'רנומירדין (1992 - 1998) • סרגיי קיריינקו (1998) • צ'רנומירדין (1998) • יבגני פרימקוב (1998 - 1999) • סרגיי סטפאשין (1999) • ולדימיר פוטין (1999) • מיכאיל קסיאנוב (2000 - 2004) • ויקטור כריסטנקו (2004) • מיכאיל פרדקוב (2004 - 2007) • ויקטור זובקוב (2007 - 2008) • ולדימיר פוטין (2008 - 2012) • דמיטרי מדבדב (2012 - 2020) • מיכאיל מישוסטין (2020 -)