אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות

אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות[1] (באנגלית: Convention relating to the Status of Stateless Persons) היא אמנה בינלאומית, אשר נחתמה בניו יורק ב-28 בספטמבר 1954. האמנה באה להגן על אנשים מחוסרי אזרחות ולהסדיר את מעמדם, זאת לאחר שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים לא חלה על מי שהוא מחוסר אזרחות.

רקע

ב-10 בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את מגילת האומות המאוחדות ואת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בסעיף 15 להכרזה נקבע:

  1. כל אדם זכאי לאזרחות.
  2. לא תישלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות זכותו להחליף את אזרחותו.

ב-28 ביולי 1951 נחתמה אמנה בדבר מעמדם של פליטים, אשר על אף הכוונות המקוריות של מנסחיה לא כללה כל הוראה באשר למעמד אנשים מחוסרי אזרחות ולא נקבע כל נוהל להפחתת תופעת אנשים חסרי אזרחות בעולם.

ב-26 באפריל 1954 אימצה המועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות החלטה לארגן כינוס בינלאומי של מדינות במטרה לפקח ולשפר את מעמדם של אנשים מחוסרי אזרחות באמצעות אמנה בינלאומית. הכינוס אימץ ב-28 בספטמבר 1954 את האמנה, אשר נכנסה לתוקף ב-6 ביוני 1960.

הוראות עיקריות באמנה

האמנה מחולקת לשישה פרקים. הפרק הראשון עוסק בהוראות כלליות. סעיף 1 לאמנה מגדיר אדם מחוסר אזרחות כאדם שאינו נחשב כאזרח על ידי מערכת המשפט של מדינה כלשהי. סעיף 2 לאמנה קובע כי היא לא מתייחסת לאנשים הנמצאים בטיפול נציבות האו"ם לפליטים ולא לאלה המקבלים סיוע או הגנה מסוכנויות אחרות של האומות המאוחדות. כמו כן האמנה אינה מתייחסת למי שהוכר על ידי רשויות המדינה שבה הוא יושב כמי שהוא בעל זכויות אזרח מדינה, או למי שקיימות ראיות שביצע פשעי מלחמה, או פשעים נגד האנושות, או פשעים חמורים מחוץ לארץ מוצאם, או שהתנהגו בדרך הסותרת את עקרונות האומות המאוחדות. סעיף 7 קובע כי המדינות החברות ינהגו במחוסרי אזרחות באותו היחס שמקבלים במדינתם אזרחים זרים. סעיף 8 קובע כי לא ינקטו אמצעים מיוחדים במדינות החותמות לטיפול במחוסרי אזרחות או ברכושם אך ורק בגלל אזרחותם הקודמת. סעיף 9 מתיר נקיטת צעדים זמניים כנגד מחוסרי אזרחות בזמן מלחמה או נסיבות חמורות ויוצאות דופן. סעיף 10 קובע כי מחוסרי אזרחות שנעקרו ממקום מושבם בתקופת מלחמת העולם השנייה אל תוך מדינה חתומה, יחשבו כתושבים חוקיים במדינה החתומה על האמנה שאליה נעקרו. כך גם תושבים שנעקרו בתקופת מלחמת העולם השנייה מתוך מדינה חתומה ושבו אליה אחרי המלחמה בכוונה להתיישב בה, ינהגו בהם כאילו לא הייתה הפסקה ברצף תושבותם במדינה. סעיף 11 מחייב את המדינות החברות להתייחס באהדה לספנים מחוסרי אזרחות העובדים בקביעות על ספינות המניפות דגל של מדינה חתומה, אם הם מבקשים להתיישב באותה מדינה, או לקבל מסמכי מסע של המדינה החתומה.

הפרק השני לאמנה עוסק במעמד המשפטי של מחוסרי האזרחות. סעיף 12 קובע כי בשאלת מעמד אישי של מחוסרי אזרחות יכריע החוק של מקום מושבם. סעיף 13 קובע כי המדינות החברות תתייחסנה למיטלטלין ולנדל"ן של מחוסרי אזרחות לפחות ביחס שווה לזה של אזרחים זרים. על פי סעיף 14 קניין רוחני של מחוסרי אזרחות יזכה במדינות החברות לאותו היחס שמקבל קניין רוחני של אזרחי המדינה. סעיף 16 מבטיח למחוסרי אזרחות גישה חופשית לבתי המשפט במדינות החברות ויחס שווה לאזרחי המדינה בנושא זה.

הפרק השלישי לאמנה עוסק בזכות לעבודה מכניסה. סעיף 17 לאמנה קובע כי המדינות החברות יעניקו למחוסרי אזרחות השוהים בשטחן באופן חוקי, יחס חיובי השווה לפחות ליחס לאזרחים זרים בכל הנוגע לזכות לעבוד בשכר. על פי סעיף 18, אותו היחס לזכות לעבוד משתרע אף על עבודה עצמאית בחקלאות, תעשייה, מלאכת יד ומסחר, וכן (סעיף 19) על מקצועות מלומדים.

הפרק הרביעי לאמנה עוסק ברווחת מחוסרי אזרחות. סעיף 20 קובע כי במדינות בהן קיימת מדיניות קיצוב (כך למשל מדיניות הקיצוב שהייתה נהוגה במדינת ישראל בשנות ה-50), יהנו מחוסרי אזרחות משוויון זכויות עם אזרחי המדינה. סעיף 21 משווה את זכויותיהם לדיור של מחוסרי אזרחות עם אזרחים זרים. סעיף 22 משווה את הזכות לחינוך יסודי של מחוסרי אזרחות לזה של אזרחי המדינה החתומה, כך גם הזכות להיעזר בשירותי רווחה (סעיף 23). על פי סעיף 24 לאמנה, למחוסרי אזרחות זכויות שוות לאזרחי המדינה בתחום ביטחון סוציאלי ודיני עבודה.

הפרק החמישי באמנה דן באמצעים מינהליים והפרק השישי דן בהוראות נוספות.

המדינות החברות

קטע זה אינו מעודכן, ומאז העריכה האחרונה של הערך אירעו מאורעות הדורשים את עדכונו.

נכון לחודש אוגוסט 2018, 90 מדינות חברות באמנה[2]

מדינות חברותהמדינות החותמותתאריך הצטרפות/אישרור
אוגנדה  אוגנדה15 באפריל 1965
אוסטריה  אוסטריה8 בפברואר 2008
אוסטרליה  אוסטרליה13 בדצמבר 1973
אוקראינה  אוקראינה25 במרץ 2013
אורוגוואי  אורוגוואי2 באפריל 2004
אזרבייג'ן  אזרבייג'ן16 באוגוסט 1996
איטליה  איטליה20 באוקטובר 19543 בדצמבר 1962
אירלנד  אירלנד17 בדצמבר 1962
אל סלוודור  אל סלוודור28 בספטמבר 19549 בפברואר 2015
אלבניה  אלבניה23 ביוני 2003
אלג'יריה  אלג'יריה15 ביולי 1964
אנטיגואה וברבודה  אנטיגואה וברבודה25 באוקטובר 1988
אקוודור  אקוודור28 בספטמבר 19542 באוקטובר 1970
ארגנטינה  ארגנטינה1 ביוני 1972
ארמניה  ארמניה18 במאי 1994
בורקינה פאסו  בורקינה פאסו1 במאי 2012
ברבדוס  ברבדוס6 במרץ 1972
בלגיה  בלגיה28 בספטמבר 195427 במאי 1960
בליז  בליז14 בספטמבר 2006
בוליביה  בוליביה6 באוקטובר 1983
בוסניה והרצגובינה  בוסניה והרצגובינה[3]1 בספטמבר 1993
בוטסואנה  בוטסואנה25 בפברואר 1969
ברזיל  ברזיל28 בספטמבר 195413 באוגוסט 1996
בריטניה  בריטניה28 בספטמבר 195416 באפריל 1959
גאורגיה  גאורגיה23 בדצמבר 2011
גואטמלה  גואטמלה28 בספטמבר 195428 בנובמבר 2000
גינאה  גינאה21 במרץ 1962
גינאה ביסאו  גינאה ביסאו19 בספטמבר 2016
גמביה  גמביה1 ביולי 2014
גרמניה  גרמניה28 בספטמבר 195426 באוקטובר 1976
דנמרק  דנמרק28 בספטמבר 195417 בינואר 1956
הולנד  הולנד28 בספטמבר 195412 באפריל 1962
הונגריה  הונגריה21 בנובמבר 2001
הונדורס  הונדורס28 בספטמבר 19541 באוקטובר 2012
הפיליפינים  הפיליפינים22 ביוני 195522 בספטמבר 2011
זימבבואה  זימבבואה1 בדצמבר 1998
זמביה  זמביה1 בנובמבר 1974
חוף השנהב  חוף השנהב3 באוקטובר 2013
תוניסיה  תוניסיה29 ביולי 1969
טורקיה  טורקיה26 במרץ 2015
טורקמניסטן  טורקמניסטן7 בדצמבר 2011
טרינידד וטובגו  טרינידד וטובגו11 באפריל 1966
יוון  יוון4 בנובמבר 1975
ישראל  ישראל1 באוקטובר 195423 בדצמבר 1958
לוב  לוב16 במאי 1989
לוקסמבורג  לוקסמבורג28 באוקטובר 195527 ביוני 1960
ליכטנשטיין  ליכטנשטיין28 בספטמבר 195428 בספטמבר 2009
לטביה  לטביה5 בנובמבר 1999
ליטא  ליטא7 בפברואר 2000
ליבריה  ליבריה11 בספטמבר 1964
לסוטו  לסוטו4 בנובמבר 1974
מאלי  מאלי27 במאי 2016
מדגסקר  מדגסקר[4][20 בפברואר 1962]
מוזמביק  מוזמביק1 באוקטובר 2014
מולדובה  מולדובה19 באפריל 2012
מונטנגרו  מונטנגרו[3]23 באוקטובר 2006
מלאווי  מלאווי7 באוקטובר 2009
מקדוניה  מקדוניה[3]18 בינואר 1994
מקסיקו  מקסיקו7 ביוני 2000
נורווגיה  נורווגיה28 בספטמבר 195419 בנובמבר 1956
ניז'ר  ניז'ר7 בנובמבר 2014
ניגריה  ניגריה20 בספטמבר 2011
ניקרגואה  ניקרגואה15 ביולי 2013
סווזילנד  סווזילנד16 בנובמבר 1999
סיירה לאון  סיירה לאון9 במאי 2016
הרפובליקה העממית של סין  סין[5]
סלובקיה  סלובקיה3 באפריל 2000
סלובניה  סלובניה[3]6 ביולי 1992
סנגל  סנגל21 בספטמבר 2005
סנט וינסנט והגרנדינים  סנט וינסנט והגרנדינים27 באפריל 1999
ספרד  ספרד12 במאי 1997
סרביה  סרביה[3]12 במרץ 2001
פורטוגל  פורטוגל1 באוקטובר 2012
פיג'י  פיג'י12 ביוני 1972
פינלנד  פינלנד10 באוקטובר 1968
פנמה  פנמה2 ביוני 2011
פרגוואי  פרגוואי1 ביולי 2014
פרו  פרו23 בינואר 2014
צ'אד  צ'אד12 באוגוסט 1999
צ'כיה  צ'כיה19 ביולי 2004
צ'ילה  צ'ילה11 באפריל 2018
צרפת  צרפת12 בינואר 19558 במרץ 1960
קולומביה  קולומביה30 בדצמבר 1954
קוסטה ריקה  קוסטה ריקה28 בספטמבר 19542 בנובמבר 1977
קיריבטי  קיריבטי29 בנובמבר 1983
קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית22 באוגוסט 1962
קרואטיה  קרואטיה[3]12 באוקטובר 1992
הוותיקןקריית הוותיקן28 בספטמבר 1954
רואנדה  רואנדה4 באוקטובר 2006
רומניה  רומניה26 בינואר 2006
שוודיה  שוודיה28 בספטמבר 19542 באפריל 1965
שווייץ  שווייץ28 בספטמבר 19543 ביולי 1972

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ אמנה מס' 245.1, כתבי אמנה, כרך 8, עמ' 553
  2. ↑ 3 . Convention relating to the Status of Stateless Persons
  3. 1 2 3 4 5 6 יוגוסלביה לשעבר הצטרפה לאמנה ב-9 באפריל 1959
  4. ↑ ב-2 באפריל 1965 הודיעה ממשלת מדגסקר כי היא מבטלת את הצטרפותה לאמנה החל מיום 2 באפריל 1966
  5. ↑ בכל הנוגע לשטחה של הונג קונג ממשיכה האמנה לחול אף לאחר העברתה לשליטת סין
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.