דוד ליבאי

דוד ליבאי
דוד ליבאי, ועידת מפלגת העבודה, אוגוסט 2013
מדינה	ישראל  ישראל
לידה	22 באוקטובר 1934 (86) תל אביב, פלשתינה (א"י)
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת שיקגו
סיעה	המערך, מפלגת העבודה
שר המשפטים ה-12
תקופת כהונה	13 ביולי 1992 - 18 ביוני 1996 (4 שנים)
הקודם בתפקיד	דן מרידור
הבא בתפקיד	יעקב נאמן
שר הפנים ה-14
תקופת כהונה	19 במאי 1995 - 18 ביולי 1995 (8 שבועות ו־5 ימים)
הקודם בתפקיד	עוזי ברעם
הבא בתפקיד	אהוד ברק
חבר הכנסת
תקופת כהונה	13 באוגוסט 1984 - 15 באוקטובר 1996 (12 שנים)
כנסות	11 - 14
יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה ה-5
תקופת כהונה	13 באוגוסט 1984 - 13 ביולי 1992 (7 שנים ו־47 שבועות)
הקודם בתפקיד	אברהם כ"ץ-עוז
הבא בתפקיד	דוד מגן
יו"ר לשכת עורכי הדין ה-4
תקופת כהונה	1983 - 1985 (כשנתיים)
הקודם בתפקיד	אמנון גולדנברג
הבא בתפקיד	מנחם ברגר

דוד ליבאי (נולד ב-22 באוקטובר 1934) הוא משפטן ופוליטיקאי ישראלי. ליבאי היה חבר הכנסת האחת עשרה, השתים עשרה, השלוש עשרה והארבע עשרה (באופן חלקי) מטעם מפלגת העבודה. היה שר המשפטים בממשלת ישראל העשרים וחמש ובממשלת ישראל העשרים ושש. ליבאי ידוע גם בשל פעילותו כעורך דין בולט וכפרופסור למשפטים.

ביוגרפיה

ליבאי נולד בקריית מאיר בתל אביב לשרה לבית ינקלסון וד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי, מורה ועיתונאי, כותב ב"די אידישע שטימע", עורך "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י.

ליבאי למד בבית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. השלים תואר שני במשפט השוואתי, והוענק לו תואר דוקטור למשפטים על ידי אוניברסיטת שיקגו.

את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי.

לאחר שיחרורו מצה"ל שימש כתובע בפרקליטות המדינה. את עבודתו המשפטית באזרחות החל אצל שר המשפטים פנחס רוזן, כאחראי על מחלקת החנינות ובתפקיד דובר משרד המשפטים. בשנת 1960 היה לעורך דין. מונה כעוזר ראשי לפרקליט המדינה קולין גילון, וכתובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה.

ב-1964 פתח משרד פרטי לעריכת דין. ובתחילת שנות השבעים היה מרצה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

ביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב^[1].

היה חבר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ובשנים 1983–1985 כיהן כראש הלשכה. בנובמבר 1984 הודיע על התפטרותו מראשות הלישכה מכיוון שכשנבחר לא ידע שהבחירות לכנסת יוקדמו, וברצונו להיבחר לכנסת ולקבל תפקידים שעומדים בניגוד עניינים כאשר הוא מכהן כראש לשכת עורכי הדין^[2].

היה נשוי לעו"ד ניצה שפירא-ליבאי, לשעבר יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה^[3]. אב לדניאל ולדפנה.

בפוליטיקה

בשנת 1984 נבחר לכנסת ה-11 מטעם מפלגת העבודה. ונמנה עם מחנה פרס. בכנסת זו, ובזו שלאחריה, היה יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וחבר הוועדה לבחירת שופטים. הביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת מניות הבנקים.

לאחר שנבחר לכנסת ה-13, היה לשר המשפטים בממשלתו של יצחק רבין. כיהן בתפקיד זה גם בממשלה בראשותו של שמעון פרס לאחר רצח רבין. בקיץ 1995 שימש תקופה קצרה גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-14 נבחר ברשימת מפלגת העבודה, אך פרש כעבור זמן קצר מן הכנסת עקב מעבר מפלגת העבודה לאופזיציה בשנת 1996.

בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים, והונהגה משמרת שנייה בבתי משפט שונים.

כשר המשפטים יזם מינוי שלוש ועדות חקירה ממלכתיות - ועדת החקירה לחקירת טבח מערת המכפלה, ועדת החקירה לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן, וועדת החקירה לחקירת רצח יצחק רבין.

בוועדת השרים לחקיקה שבראשה עמד הכין לחקיקה שורה של חוקי-יסוד (זכויות במשפט, החקיקה, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות) אשר לא זכו לאישור הכנסת.

ליבאי יזם ביחד עם חה"כ אלי קולס את חוק יסוד: מבקר המדינה, שאושר בקריאה שלישית בפברואר 1988^[4].

בנובמבר 1989 התמודד על ראשות סיעת המערך, והפסיד לחיים רמון שגבר עליו בחמשה קולות^[5].

בנובמבר 1989 נבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין, ומיד לאחר שנבחר הגיש את התפטרותו מראשות ועדת החוקה של מפלגת העבודה^[6].

בשנת 1996 היה ליבאי ממובילי חוק הסניגוריה הציבורית^[7].

פרופסור ועורך דין

ליבאי פרסם את הספר "דיני מעצר ושחרור", וכן כתב עשרות מאמרים בפרסומים מקצועיים, בגינם זכה בפרס על שם פנחס רוזן.

בשנת 1969 מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב^[8]. שימש דקאן בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.

ביוני 1973 נבחר לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי של אוניברסיטת תל אביב^[9].

עם התפטרותו מהכנסת בשנת 1996 פתח מחדש את משרדו הפרטי כעורך דין בבית אמות המשפט בתל אביב. משרד אותו הוא מנהל עד היום.

במשך שמונה חודשים ייצג את נשיא המדינה, משה קצב, שנחשד בעבירות שבצניעות, ופרש מכך בעקבות מסיבת עיתונאים שערך קצב.^[10]

החל משנת 2018 חבר בוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר.^[11]

פרסים מגנים ואותות

בשלהי 1989 הוענק לליבאי על ידי התנועה לארץ ישראל טובה מגן "חבר הכנסת האדיב" על התנהגותו האדיבה וסגנון דיבורו התרבותי כלפי חברי הכנסת, המגן הוענק בטקס חגיגי במשכן הכנסת^[12][13].

במרץ 1977 זכה ליבאי בפרס מקרן פנחס רוזן, על ספרו "דיני מעצר ושחרור", בסך 10,000 לירות ישראליות^[14].

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

• דוד ליבאי, באתר הכנסת
• דוד ליבאי, באתר כנסת פתוחה
• ליבאי, מן ושות' עורכי דין, באתר martindale
• דוד ליבאי, משרד עורכי דין באתר חדשות מחלקה ראשונה
• נעמי לויצקי, תיק אישי: הנסיך הקטן, מעריב (עיתון), 30 באוגוסט 1985

הערות שוליים

שרי המשפטים בממשלת ישראל
פנחס רוזן • דב יוסף • חיים כהן • יעקב שמשון שפירא • חיים יוסף צדוק • מנחם בגין • שמואל תמיר • משה נסים • יצחק מודעי • אברהם שריר • דן מרידור • דוד ליבאי • יעקב נאמן • צחי הנגבי • יוסי ביילין • מאיר שטרית • יוסף לפיד • ציפי לבני • חיים רמון • דניאל פרידמן • בנימין נתניהו • איילת שקד • אמיר אוחנה • אבי ניסנקורן • בני גנץ

שרי הפנים בממשלות ישראל
יצחק גרינבוים • חיים משה שפירא • ישראל רוקח • ישראל בר-יהודה • גולדה מאיר • יוסף בורג • שלמה הלל • שמעון פרס • יצחק חיים פרץ • יצחק שמיר • אריה דרעי • יצחק רבין • עוזי ברעם • דוד ליבאי • אהוד ברק • חיים רמון • אליהו סויסה • נתן שרנסקי • אלי ישי • אריאל שרון • אברהם פורז • אופיר פינס-פז • רוני בר-און • מאיר שטרית • גדעון סער • גלעד ארדן • סילבן שלום • אריה דרעי

ראשי לשכת עורכי הדין
יהושע רוטנשטרייך • יצחק טוניק • אמנון גולדנברג • דוד ליבאי • מנחם ברגר • יעקב רובין • דרור חוטר ישי • שלמה כהן • יורי גיא-רון • דורון ברזילי • אפי נוה • אבי חימי