הבחירות לנשיאות ארצות הברית

היסטוריה

בעת ייסוד ארצות הברית, רוב אזרחיה היו חקלאים בלתי משכילים, שלא הכירו את הליכי הבחירה והשלטון. על כן היו בין מנסחי החוקה של ארצות הברית שדרשו, שאת הנשיא יבחר הקונגרס, ואילו אחרים התעקשו על בחירה בידי האזרחים. הפשרה שהושגה הייתה, שהאזרחים יבחרו באלקטורים (בוחרים), שיתכנסו ויבחרו את הנשיא ואת סגנו, על פי רצון האזרחים. מאז ועד היום, חבר האלקטורים (Electoral College) מתכנס בכל מדינה ובוחר את הנשיא ואת סגנו.

בשנת 1792 קיבל הקונגרס חוק, הקובע שהבחירות לנשיאות תיערכנה בכל מדינה ביום שתבחר, אך לפחות 34 יום לפני מועד כינוס חבר האלקטורים בדצמבר, כדי שההודעה על תוצאות הבחירות לנשיאות תגיע בזמן לפני הכינוס. המדינות החליטו בדרך כלל על יום בתחילת נובמבר, מספיק זמן אחרי הקציר כדי לאפשר לחקלאים לאסוף את התבואה, אך גם מספיק זמן לפני בוא סערות החורף. בכינוס האלקטורים נבחרו גם בעלי תפקידים למשרות של מושלים, ראשי מחוזות ועוד. עם השתכללות אמצעי התקשורת, הרכבת והטלגרף, הגיעה ההודעה תוך מספר שעות, ולעיתים השפיעה על הבחירה של בעלי התפקידים האחרים. על כן בשנת 1845 נקבע, שהבחירות לכל בעלי התפקידים תיערכנה באותו היום, הוא מועד הבחירות לנשיאות. היום בשבוע נקבע ליום שלישי, כדי להבטיח שאיש לא ייאלץ לנסוע לקלפיות ביום ראשון, הוא יום התפילה בכנסיות, אם לא ירצה בכך. ההגדרה "ביום שלישי שאחרי יום שני הראשון של חודש נובמבר", שתוצאתה היא יום שלישי שבין ה-2 ל-8 בנובמבר, נועדה להבטיח שיום הבחירות לא יחול באחד בנובמבר, תאריך שבנסיבות מסוימות היה מגדיל את הפער בין יום הבחירות (יום שלישי הראשון של נובמבר) לבין יום כינוס האלקטורים ליותר מ-34 יום.

במערכות הבחירות הראשונות שאחרי קבלת החוקה, המועמדים לנשיא ולסגנו לא חברו יחד לפני הבחירות. במקום זאת, נקבע שהנשיא יהיה המועמד שקיבל את מרב קולות האלקטורים, ולפחות את מחציתם; כסגנו יכהן המועמד שהגיע במקום השני. ייתכן שהכוונה שעמדה מאחורי השיטה, הייתה שבמקרים רבים לא יצליחו האלקטורים לבחור נשיא וסגן נשיא בהתאם לכללים, וכך ייקרא הקונגרס להכריע. בהתאם לפרשנות זאת, התכוונו מנסחי החוקה שהאלקטורים בסך הכל יסננו מספר קטן של מועמדים, שמהם יבחר הקונגרס את הנשיא ואת סגנו. אולם במקביל להופעת המפלגות הפוליטיות הראשונות, החלו להיווצר במערכות הבחירות הבאות מצבים שנחשבו בלתי רצויים. במערכת הבחירות של 1796 נבחרו נשיא וסגן נשיא משתי מפלגות שונות. בבחירות הבאות ב-1800 מינתה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של אותו זמן שני מועמדים לתפקיד נשיא וסגנו: את תומאס ג'פרסון ואת ארון בר; למרבה המבוכה, בהצבעת האלקטורים נוצר שוויון בין השניים, ובהתאם לחוקה, נדרש בית הנבחרים להכריע. כאן ציפתה למועמדים הפתעה, כאשר המועמד השלישי, מטעם המפלגה הפדרליסטית, תמך במועמד השני, בר. הבית קיים 35 סיבובי הצבעה ללא הכרעה, עד שבסיבוב ה-36 התערב מנהיג המפלגה הפדרליסטית, אלכסנדר המילטון, לטובת ג'פרסון והכריע את ההתמודדות. אנקדוטה היסטורית היא, שסופו של המילטון היה מוות מידיו של בר בדו-קרב שהוסכם ביניהם, כתוצאה מסכסוך ארוך ביניהם.

הצבעת נשים

נשים קיבלו את הזכות להצביע בבחירות כלשהן לראשונה בשנת 1869, בוויומינג, אז טריטוריה ולא חברה באיחוד. כאשר התקבלה וויומינג כמדינה, בשנת 1890, זכות הבחירה לנשים היה תנאי שלה להצטרפות. בשנת 1893, מדינת קולורדו הייתה המדינה הראשונה באיחוד שהעניקה לנשים זכות בחירה. הבחירות של 1920 היו הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית, בהן ניתנה זכות הבחירה לנשים בכל המדינות, אז 48 במספר.

למרות הזמן שחלף מאז, מעולם לא נבחרה אישה למשרת נשיאה או סגנית נשיאה בארצות הברית, אם כי בשנת 2016 התמודדה הילרי קלינטון לנשיאות והיו מספר מועמדות (ג'רלדין פררו, שרה פיילין) לתפקיד סגנית הנשיא.

פרטי שיטת הבחירות

הבחירות לנשיאות מתקיימות במסגרת חמישים המדינות ומחוז קולומביה, וחלק מפרטי הנוהל משתנים ממדינה למדינה. על כן התהליך כולו מורכב למדי. תושבי הטריטוריות האמריקאיות, כמו: פוארטו ריקו, גואם, איי הבתולה של ארצות הברית, אינם רשאים להצביע בבחירות.

כל מדינה בוחרת אלקטורים, שיצביעו בשם האזרחים בעת כינוס חבר האלקטורים. כל מדינה רשאית לבחור את השיטה שבה ייבחרו האלקטורים. רשמית, לא קיים חוק פדרלי שמחייב אלקטור לבחור במועמד כזה או אחר, אולם בכמחצית מהמדינות יש חוקים המחייבים זאת; וגם במדינות שבהן אין חיוב כזה, כל אלקטור בוחר רק את המועמדים שלשמם הוא נבחר. יוצאי הדופן לכלל הזה הם נדירים, ומעולם לא גרמו לשינוי תוצאה של בחירות לנשיאות.

ערך מורחב – חבר האלקטורים

מספר האלקטורים נבחר בקפידה, כדי לשרת מספר מטרות. הכלל הנוהג היום, והקיים מאז 1972, קובע שמספר האלקטורים של כל מדינה שווה למספר נציגיה בקונגרס. כלומר: שני אלקטורים כנגד שני הסנטורים שיש לכל מדינה; ועוד אלקטורים כמספר נציגיה בבית הנבחרים, שפרופורציוני לגודל האוכלוסייה בכל מדינה. למחוז קולומביה אין נציגים בסנאט, אך יש לה מספר אלקטורים כמו למדינה באותו הגודל – 3 אלקטורים. על פי כלל זה, מספר האלקטורים כיום (2020) הוא 538. הכלל הזה מבטיח מספר אלקטורים שהוא בערך מתכונתי לגודל האוכלוסייה, ובכך עונה על הדרישה לייצוג יחסי של האזרחים; אולם הוא גם מעניק משקל יתר למדינות הקטנות ביחס לגדולות באוכלוסייתן, בכוונה, כדי שכוחן לא יאבד באופן מעשי אל מול המדינות הגדולות.

ברוב הגדול של המדינות (48 מתוך 50), זוג המועמדים שזכה ברוב יחסי של קולות האזרחים זוכה בכל האלקטורים המוקצים לאותה מדינה, שיטה המכונה "טופס כללי" (General Ticket), או בעגה "המנצח גורף את כל הקופה" (Winner Takes it All). רק במדינות נברסקה ומיין שני אלקטורים ניתנים למנצח, והשאר (כמחצית מהאלקטורים במדינות אלה) מתחלקים באופן יחסי. השיטה הזאת נועדה להקטין את הסיכוי של תוצאה צמודה או אפילו תיקו בין שני זוגות מועמדים, ובכך למנוע את המצב הבלתי רצוי כיום, שהקונגרס נדרש להכריע (בימיה הראשונים של ארצות הברית, בחירה על ידי הקונגרס הייתה אפילו רצויה בעיני חלק מהמייסדים). אולם חסרונה של השיטה הוא, שייתכן מצב שבו מנצח זוג מועמדים שקיבל פחות קולות בספירה הכללית (ה-Popular Vote) מהזוג המפסיד. המצב הנדיר הזה אכן התרחש רק חמש פעמים, בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016.

בעקבות הקושי לבחור נשיא, התקבל התיקון ה-12 לחוקה, שקובע כי האלקטורים יצביעו בנפרד לנשיא ולסגן הנשיא, כך שיהיה ברור מראש מי מהמועמדים מיועד לכל משרה.

השינוי במועד כניסת הנשיא לתפקידו

כשכונן הליך הבחירות, בסוף המאה ה-18, נקבע שהנשיא ייכנס לתפקידו בחודש מרץ של השנה שלאחר שנת הבחירות. לכך היו מספר סיבות:

1. לשם ספירת הקולות ופרסום תוצאות הבחירות נדרש זמן רב. באמריקה של סוף המאה ה-18 ורוב המאה ה-19, הדרכים בחלק גדול מהקהילות היו משובשות והתחבורה הייתה איטית. רכבות נכנסו לשימוש רק במחצית המאה ה-19, בעיקר ממלחמת האזרחים (1861 ואילך). לאחר ספירת הקולות היה צורך לשלוח את התוצאות לוושינגטון, והדבר עשוי היה להימשך זמן רב נוסף, בעיקר לאור גשמי החורף וכן הצפות היו עלולות להקשות על הגעת השליחים נושאי התוצאות לוושינגטון.
2. כאמור לעיל, תוצאות הבחירות אינן מצביעות על נשיא נבחר אלא על זהות חבר האלקטורים המורכב מהאלקטורים שנבחרו בכל מדינה, מטעם כל מפלגה, לשם בחירת הנשיא. לאחר סיכום התוצאות, היה צורך לשלוח הודעות לאלקטורים הנבחרים ולזמנם לוושינגטון כדי להצביע בבחירות לנשיאות.
3. לאחר שהתקבלה הכרעה - ולעיתים, כאמור, נדרשו כמה סבבי הצבעה כדי לבחור - היה צורך להודיע לנשיא הנבחר על בחירתו. אז היה הנשיא הנבחר צריך למכור או להשכיר את ביתו ורכושו, להודיע לשותפיו, למעסיקיו וללקוחותיו על הפסקת עבודתו ולארגן העברה של חלק מרכושו לוושינגטון. ההודעה לנשיא נמסרה בחודשי החורף - בינואר, בדרך כלל - ולכן היה לעיתים צורך לחכות עד מרץ והפשרת השלגים כדי שהנשיא הנבחר יוכל להגיע לוושינגטון ולהחליף את הנשיא היוצא.

לאור התפתחות אמצעי התקשורת, שאפשרו סיכום תוצאות הבחירות במהירות והעברת ההודעה עליהן במהירות, ולאור השיפור בדרכי התחבורה - בעיקר הרכבת אך גם המטוס - התקבל בשנת 1933 התיקון ה-20 לחוקת ארצות הברית, שקיצר תקופה זו שבין הבחירות לבין השבעת הנשיא הנבחר, מארבעה חודשים לחודשיים, וקבע את מועד השבעת הנשיא הנבחר ל-20 בינואר של השנה שלאחר הבחירות.

כיום ניתן לדעת בוודאות את תוצאות הבחירות כבר מספר ימים אחרי יום הבחירות, מבלי לחכות לספירה הרשמית של קולות האלקטורים. זאת מכיוון שהצבעתו של אלקטור למועמד אחר מזה שלשמו הוא נבחר היא נדירה מאד, ונושאת סנקציות בכמחצית ממדינות האיחוד. על כן, מוכרזים המנצחים באופן לא רשמי באמצעי התקשורת כבר סמוך ליום ההצבעה. מאותו יום ועד יום ההשבעה, מכונה המועמד לנשיאות שניצח "הנשיא הנבחר," (President Elect), למעט במקרים שהמנצח הוא הנשיא המכהן, שנבחר לכהונה שנייה. על פי חוקת ארצות הברית, נשיא יכול להיבחר לשתי כהונות בלבד.

פרנקלין דלאנו רוזוולט היה היחיד מכל נשיאי ארצות הברית שנבחר למשרה הרמה ארבע פעמים ברציפות, דבר שהביא לתיקון ה-22 לחוקה; תיקון זה מגביל את כהונתו של אדם כנשיא ארצות הברית לשתי קדנציות, אלא אם השלים קודם לכן תקופת כהונה של נשיא שנפטר או התפטר, במשך פחות משנתיים.