הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מנוסח ככתבה עיתונאית ולא כערך אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 גובשה מדיניות הגרעין של ישראל. תומכי תוכנית הגרעין הישראלית, ובראשם דוד בן-גוריון לצד שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר, ובו ישעיהו ליבוביץ ואליעזר ליבנה, שפעל כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון "ניו יורק טיימס" גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים.

הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.

ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן-גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה – כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.[1]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.