המאבק בשבועונים החרדיים בישראל

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מובאים טיעונים ללא מקורות, וחסר נייטרליזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המאבק בשבועונים החרדיים בישראל מתנהל על ידי רבנים ועסקנים חרדים מאז שנות ה-70, והוא גבר בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. שוללי השבועונים מנמקים זאת בתכנים לא ראויים, מבחינת השקפת העולם החרדית, המאפיינים שבועונים אלה. למרות המאבק זוכים השבועונים לפופולריות רבה בציבור החרדי.

היסטוריה

אצל הציבור החרדי, שחלק ניכר ממנו אינו חשוף למדיה האלקטרונית והמקוונת, נחשבים העיתונים ככלי התקשורת המרכזי. במהלך השנים יצאו רבנים ועסקנים חרדים נגד קריאת עיתונים המכילים תכנים וסגנון שלדעתם אינם תואמים את ההשקפה והצביון החרדיים.

התפתחות העיתונות החרדית

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל יצאו לאור שני יומונים חרדיים עיקריים: "המודיע" ו"שערים", ומעט כתבי עת.

בתשט"ו החל להופיע השבועון "פנים אל פנים", בעריכת הרב שמואל אבידור הכהן. השבועון נחשב לסנסציוני וכן לביקורתי כלפי הממסד הדתי והחרדי. למרות זאת, זכה השבועון לפופולריות רבה.

באותה תקופה רווחה בציבור החרדי הקריאה בעיתונות החילונית. הקיוסקים בריכוזים החרדיים בבני ברק ובירושלים מכרו את העיתונים הללו בחופשיות והם נתלו בפתחם ללא חשש. יש תולים זאת[דרוש מקור] בכך שהציבור החרדי היה קטן בכמותו, והורכב ברובו מ"בעלי בתים", לעומת ציבור האברכים ובני הישיבות שהיוו קבוצת מיעוט לא בולטת. כמו כן העיתונים הכלליים בישראל, ובראשם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", היו שמרנים יחסית למקובל היום וכמעט שלא הופיעו בהם תמונות בלתי צנועות בעליל. בהמשך החלו איומים על קיוסקים שמכרו עיתונים חילוניים וכמה מהם הוצתו[דרוש מקור]. עם הזמן נעלמו העיתונים הכלליים מדוכני העיתונים בריכוזי החרדים[דרושה הבהרה]. את החלל שנפער מילא הגל החדש של השבועונים החרדיים.

"המודיע", שעד לשנות ה-80 היה היומון החרדי העיקרי, נקט קו שמרני מוקפד בסגנון ובתכנים. בעקבותיו הלכו שאר הביטאונים החרדיים הממסדיים. אל הגישה של עיתונות פתוחה ובלתי תלויה נכנסו השבועונים.

ראשית השבועונים

בשנים תשל"ח-תש"מ יצא לאור שבועון עצמאי בשם "צופר", בעריכת חיים שאולזון. הקו הפתוח[דרושה הבהרה] והעצמאי של העיתון הביא שניים מגדולי הרבנים הליטאים באותה תקופה, הרב שך והרב יעקב ישראל קנייבסקי, לצאת בפסק הלכה נגד העיתון, ולפיו "השבועון צופר אסור לבוא בקהל, הוא מלא רכילות, לשון הרע וליצנות גרועה וביזוי לתלמידי חכמים ולבני ישיבות"[1]. בעקבות פסק ההלכה שהספיק כדי לאיים על קיומו של העיתון, בחר שאולזון בפתרון יצירתי: הוא הסב את שם העיתון מ"צופר" ל"צוהר", וטען כי מכתבם של הרבנים היה נגד "צופר" שאינו קיים עוד. צוהר התקיים עד לשנת תשמ"ב, ומתשמ"ה החל שאולזון לערוך שבועון חדש, בשם "פנים חדשות".

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוקם השבועון "יום השישי", שכעבור זמן הוסב ל"ערב שבת". העיתון נקט קו פתוח, סיקר את הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות החרדיות וערך תחקירים בנושאים פנים-חרדיים. גם במקרה זה נדרש הרב שך לנושא, ובאחת מדרשותיו בפתיחה לכנס "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז' אמר: "איזה מראה זה כשבן תורה הולך ביום שישי לטבול במקווה לכבוד שבת ותחת בית שחיו העיתון 'ערב שבת'?"[דרוש מקור].

עיתון משפחה

בתשמ"ח נוסד העיתון "משפחה". כעבור זמן התפצל העיתון לשניים, ונוסד עיתון "השבוע", שלימים שונה ל"שעה טובה". סגנון העיתונים הללו היה חדש בציבור החרדי. הוא כלל פורמט כרומו, תמונות צבעוניות, כותרות בולטות, כתבות צבע, ראיונות, תחקירים ו"סקופים". הסגנון והתכנים היו פתוחים יחסית למקובל בציבור החרדי. בתשנ"ז הוקם העיתון – "בקהילה". הסגנון והתכנים דמו לאלו של "משפחה" ו"שעה טובה", אולם עד ל-2010 הוא הודפס בפורמט רגיל של נייר עיתון, ואז עבר שדרוג לכרומו, בדומה ל"משפחה" ול"שעה טובה". בשנותיו הראשונות הוא יצא כחינמון, ולאחר שהתבסס החל לגבות תשלום.

במקביל הוקמו מספר חינמונים נוספים. בתחילת שנות ה-90 נוסדה רשת המקומונים קו עיתונות דתית, ובשנת 2005 נוסד המקומון "מרכז העניינים" בעריכת יצחק נחשוני, שהיה עורך "יום השישי".

המאבק בשנות ה-90 והלאה

בשנת תשנ"ז הוקם השבועון בקהילה על ידי דודי זילברשלג. בגיליונו הרביעי החל העיתון לנהל מאבק נגד השבועונים המתחרים שקדמו לו ופרסם מכתב מכמה רבנים ובו כתבו "דא עקא שיצר הרע מצא לו בקעה להתגדר בה, בין אלה אשר כן קוראים עיתון, והוא מצליח לחדור לבתים חרדיים, באמצעות השבועונים הנקראים "חרדיים" או "דתיים": "יום השישי", "משפחה" ו"השבוע" (או בכל שם שיכונו בעתיד), אשר במסווה של חרדיות או דתיות מפיצים רעל של בזיון תלמידי חכמים, לשון הרע ומחלוקת. יבורכו אלה אשר נמנעים מקריאה בעיתונות זו, ומכל פעולה המחזקת את ידם של כתבי העת הפוגעים במחנה התורתי"[2].

בשנים 2000 - 2001 ניהלו גם העיתונים יתד נאמן והמודיע מאבק כנגד השבועונים[2]. בחודש תשרי תשס"א פורסם ביתד נאמן מכתב רבנים נגד רדיו חרדי ו"עיתונים שאין עליהם פיקוח של גדולי ישראל", עליו חתמו הרב אלישיב, האדמו"ר מויז'ניץ הרב מיכל יהודה ליפקוביץ', הרב וואזנר, הרב בנימין זילבר, הרב שטיינמן, הרב נסים קרליץ, הרב שמואל אוירבך ועוד.

בעקבות זאת פרסם עיתון "משפחה" מכתב מהרב שמואל אוירבך, בו כתב[3]: "הנני להודיע ולגלות בזה, כי מה שנתפרסם, וגם אני חתמתי בזה, נגד קריאת עיתונים שאין בהם פיקוח של תלמידי חכמים, מודיע אני בזה, כי אין בזה הכלל העיתון "משפחה", אשר יודע אני שיש בזה פיקוח של ת"ח, ולזה בוודאי שאין הכוונה במה שנתפרסם שום דבר נגד "משפחה", אשר מבוקר היטב על ידי ת"ח כראוי". לאחר לחצים פרסם הרב אוירבך מכתב נוסף, ובו כתב שמכתבו הקודם "הוצא מעניינו" ושעיתון שיוצא לאור משיקול מסחרי ושלא נוסד על ידי רבנים אינו יכול להביע השקפה נכונה[4].

לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 התחדש שוב המאבק נערכו כינוסים, הופצו חוברות הסברה וקול קורא של גדולי הרבנים בציבור החרדי. את המאבק ליווה "יתד נאמן", שסיקר את המאבק בהבלטה ופרסם את מכתבי הרבנים. תומכי השבועונים טענו שמאבקו של "יתד נאמן" נבע גם מסיבות כלכליות, כחלק מהתחרות בין העיתונים. לאחר הקמת עיתון "הפלס", בשנת 2012 תקף העיתון כמה פעמים את "משפחה".

כנסי הסברה

בתחילת שנת תשס"ט (2008) התקיימה סדרת כינוסי הסברה לאברכים ובהם דיברו רבנים על "סכנת השבועונים". בכינוסים הוקרא מכתב שעליו חתמו גדולי הרבנים הליטאים: רבי יוסף שלום אלישיב, רבי אהרון לייב שטיינמן, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי חיים פנחס שיינברג, רבי נסים קרליץ, רבי חיים קנייבסקי, רבי שמואל אוירבך ורבי נתן צבי פינקל, שבו נכתב: "בוודאי דבר נחוץ הוא לחזק את בדקי הבית ולהתריע מפני השפעתם הקלוקלת של השבועונים שאינם בפיקוח ועד רבנים שתחת חסותם של גדולי הדור, אשר נזקם רב". בכינוס בבני ברק בחשוון תשס"ט הקריא הרב שמואל יעקב בורנשטיין, ראש ישיבת "קריית מלך", מכתב של הרב ליפקוביץ כי "השבועונים מכשילים את הרבים בלשון הרע וליצנות, ולחינוך הילדים הוא סם המוות".

כנס מיוחד נערך עבור מנהלי תלמודי תורה בביתו של הרב חיים קנייבסקי, והרב ישראל אליהו וינטרוב, אמר בכנס כי: "זהו הצלת שריפת נשמות החניכים ממש, אשר בונה דעתם לקרירות ופשרנות כלפי דברים שבקדושה". מספר שבועות קודם לכן התפרסם ב"בקהילה" ריאיון עם הרב וינטרוב בנושא ההכנה הרוחנית הנדרשת לקראת יום הדין. בתגובה פרסם הרב וינטרוב ביומונים מכתב חריף נגד "בקהילה", שבו האשים את השבועון בהשגת הראיון אתו על ידי התחזות ומרמה[5]. לדבריו, לא ידע שהאיש ששוחח עמו הוא עיתונאי ושבכוונתו להכניס את דבריו לעיתון: "הכנסת דבריי בתוך טומאה זאת שימש להם גושפנקא על חשיבות השבועון הנ"ל. והחזיר פשט טלפיו והכריז טהור אני"[6].

באב תשע"א פרסם איגוד הסמינרים תקנון לתלמידותיו, ואחד הסעיפים בו קובע כי "יש להתרחק מכל סוגי העיתונות שלא הוקמה ביוזמת גדולי ישראל"[7].

המאבק בעיתון משפחה

ערך מורחב – משפחה (שבועון)

כחלק מהמאבק בשבוענים ניהלו רבים רבים מאבק בעיתון משפחה. בין היתר התפרסמו מכתבים נגד משפחה בחתימתם של רבנים מנהלי מוסדות ועוד.

היחס לצה"ל לאחר חקיקת חוק הגיוס החדש

בשנת 2014, לאחר ביטול חוק טל וחקיקת חוק הגיוס החדש,[8] התחדש המאבק בשבועונים החרדיים, ובעיקר נגד השבועון "משפחה". בעוד היומונים החרדיים מזהירים מפני "גזירת הגיוס" כלשונם, הואשמו השבועונים החרדיים, ובראשם "משפחה", בסיקור אוהד של צה"ל.

במהלך מבצע צוק איתן פרסם "משפחה" את תמונות הנופלים, לצד מילות הערכה אישיות. יו"ר העיתון, אלי פלאי, אמר כי הפרסום הוא אכן תופעה חדשה בעיתונות החרדית אך היא נותנת ביטוי לתודעת האחדות הכלל-יהודית שהופגנה באותה תקופה, מאז רצח שלושת הנערים[9]. בראיון לערוץ 2 אמר פלאי כי הוא מקווה שה"ביחד" שנוצר ימשיך. בתגובה פרסם "הפלס" מאמר נרחב נגד "משפחה" וגורמים נוספים, והם הואשמו בניסיון ליצור אווירה אוהדת לצה"ל בקרב הציבור החרדי. באותה תקופה פרסם "משפחה" ריאיון עם מח"ט גבעתי הדתי עופר וינטר, ובתגובה האשים "הפלס" את "משפחה" בסיוע לקמפיין של הקמת גדוד חרדי בגבעתי[10].

באוקטובר 2014, במהלך דרשה בסעודה שלישית, קרא האדמו"ר מוויז'ניץ לחסידיו שלא לקרוא את העיתון "משפחה" ואת שאר השבועונים והחינמונים החרדיים ואמר שאסור להכניסם לבית משום שאינם מתאימים ליהודים חרדים[11].

הביקורת נגד השבועונים

בפרסומים השונים מועלות טענות שונות כנגד השבועונים החרדיים. הדברים מלמדים על ההבדלים שבין תפיסת העולם העיתונאית של היומונים החרדיים הקשורים לממסד לזו של השבועונים העצמאיים.

מהות העיתונות החרדית

לטענת המתנגדים לשבועונים, עיתון חרדי נועד מעצם מהותו לספק מידע חדשותי בסיסי [דרוש מקור] ולהוות תחליף ל"עיתונות החילונית". כדי לקבל את המידע הנדרש באופן כשר די ביומונים, וכל מה שמעבר לכך בעייתי. השבועונים, לטענת מתנגדיהם, קמו כדי להרחיב את מטרת צריכת העיתונים ולספק לקורא סוג של בילוי והנאה.

המניע העיקרי בהוצאתם של ביטאונים המייצגים קבוצות ומפלגות שונות בציבור החרדי הוא אידאולוגי. לעומת זאת, השבועונים הפרטיים והעצמאיים יוצאים לאור על ידי גורמים פרטיים ממניעים עסקיים וכלכליים. לטענת מתנגדי השבועונים, כשיש התנגשות בין השיקול הכלכלי לשיקולים של השקפה ואידאולוגיה - השיקול הכלכלי גובר. כך למשל, מודעות שאינן עוברות את הסף בעיתונים היומיים מסיבות של השקפה או סגנון נכנסות בקלות לשבועונים (למשל, מודעות של רשתות מחללות שבת או של הופעות זמרים, שנאסרו על ידי הרבנים). כמו כן טוענים המתנגדים, כי בעיתונים פרטיים יש מקרים שבהם כתבות וראיונות ממומנים על ידי בעלי עניין או על ידי מושאי הכתבות, והעיתון נאלץ לאפשר להם להשמיע את דעותיהם גם אם הן אינן הולמות לגמרי את ההשקפה החרדית.

פתיחות

היומונים החרדיים שמרניים יותר באופיים, יש בהם בעיקר כתבות, מאמרים תורניים, וסקירות מטעם המפלגה או הקבוצה שאליה משתייך העיתון, אך הם נמנעים מלסקר סנסציות. הם גם נמנעים עקרונית מלסקר את ההתרחשויות הפוליטיות הפנימיות בקבוצות החרדיות השונות. לעומת זאת השבועונים מסקרים בהרחבה את החדשות הפנים-חרדיות, מדווחים על תככים ורקיחות פוליטיות, ולעיתים הם משמשים מקור מידע יחיד (אם כי בשנים האחרונות הצטרפו אליהם ערוצי תקשורת טלפוניים ("קווי נייעס")).

חלק מהכותבים בשבועונים משתייך לאגף המודרני של הציבור החרדי. לא ייתכן, אומרים המתנגדים, שמשפחות חרדיות המקפידות על טהרת החינוך של ילדיהן יושפעו מכתיבתם ודעותיהם של אנשים אלו. באחד הכינוסים נגד השבועונים אמר הרב מיכל זילבר: "עבדים משלו בנו! מי הם אלה שכותבים, מי הם אלה שאומרים דעה? נערים מנוערים, ריקנים!"[דרוש מקור].

בנוסף, השבועונים נותנים במה לאישים מן המגזר הכללי. הם מביאים ראיונות מצולמים עם חילונים, לעיתים תוך הצגתם באור חיובי וענייני. במכתב שכתבו מנהלי תלמודי התורה כנגד השבועונים נכתב: "אף העזו להגדיל רעתם, בהעמדת במות של כבוד לעומדים בראש המערכות כנגד קדשי ישראל, שאף ניצלו במה זו בדרכי חנופה להכניס מארסם ורעלם"[דרוש מקור].

תחומי הסיקורים וסגנונם

הסיקור של התככים הפוליטיים הפנימיים, כולל בחצרות הרבנים, משאיר את הרושם אצל הקורא כי הרבנים נתונים להשפעתם של הפוליטיקאים. לא פעם נוצר הרושם כי הרבנים עצמם הם חלק מהמשחק הפוליטי. הצגת הדברים הזו, טוענים המתנגדים, יוצרת זילות בדעת תורה ומצננת את היראה והכבוד לרבנים ואת הציות להם. באחד הכינוסים אמר הרב מיכל זילבר: "עצם העיסוק כאילו בדרכי הנהגתם והכרעתם של גדולי הדור הוא חמור ביותר... כשמתחילים להביא: זה אמר כך וזה אמר כך, שמים אותם על השולחן, בוחנים את השיקולים, מספרים כל מיני מרקחה שנעשו נאמרו מאחורי הקלעים - כל זה עלבונה של תורה".

לעיתים מועבר מסר סמוי לקוראים כאילו מקורביהם של הרבנים שולטים ברבנים, והוראות ציבוריות שיצאו מן הרבנים הן למעשה של המקורבים ואנשי החצר המשתמשים ברבנים ככלי משחק. גישה זו, טוענים המתנגדים, הייתה הגישה שנקטו המשכילים, שטענו כי הרבנים זקנים ומנותקים ואינם חשופים להוויות העולם והחלטותיהם מוטעות משום שהם ניזונים ממידע סובייקטיבי שמספקים להם אנשי החצר. אחת הדוגמאות האופייניות לכך היא עצם המאבק בשבועונים והאיסור שפרסמו הרבנים על קריאתם. בראיון ל"בשבע" אמר עורך "משפחה", משה גרילק, כי המאבק נגד השבועונים הוא של "יתד נאמן": "יתד נאמן היו רוצים לראות אותנו נעלמים. הסיבה היא כלכלית, כי הם מרגישים מאוימים מההצלחה שלנו, אבל הם מתעטפים באצטלה רוחנית וטוענים שכביכול אנחנו לא מספיק חרדים. הם לוקחים מאמר שלנו, מראים לרבנים ואז הרבנים אומרים שאסור"[12].

הציבור החרדי מחנך את בניו להעריץ רבנים, אדמו"רים וגדולי תורה. בעיתונות היומית אין שום סימני אהדה והערצה לדמויות שאינן מהתחום התורני והרבני. לעומת זאת, השבועונים, בהיותם בנויים על שיקולי רייטינג ובעלי גישה פתוחה, מסקרים ומראיינים "ידוענים" דתיים, חלקם רחוקים מנטאלית מעולם התורה. ברשת העיתונים של "קו עיתונות דתית" הופיע במשך תקופה מדור רכילות, המזכיר בצורתו ובתוכנו את מדורי הרכילות בעיתונות הכללית (כולל הביטויים "נצפה" ו"יקיר המדור"), כשבמרכזו ידוענים מעולם העסקים, העיתונות, הפרסום והמוזיקה במגזר החרדי והדתי, חלקם מוקצים לגמרי בעיתונות היומית החרדית.

כמו כן מפרסמים השבועונים, ובעיקר "משפחה", כתבות, וכן מוספים מיוחדים, בנושאים הקשורים בבילוי ונהנתנות. נושאים אלו, ובהם עיצובים, טיולים ומכוניות, זרים לזרם המרכזי של הציבור החרדי ומנוגדים להשקפת עולמו הדוגלת בחיי רוח והסתפקות במועט.

התכנים

מנהלי השבועונים טוענים כי הם מקדישים חלק נכבד בעיתון למאמרים תורניים ולכתבות בנושאים תורניים. על כך כתב הרב ליפקוביץ: "ואף הדברי מוסר והסיפורי צדיקים וכיוצא בזה אלא יוצא מהם שום תועלת, כי הנזק אשר מהם הורס את הכל"[דרוש מקור].

כמו כן, מנהלי השבועונים טוענים כי הם הקימו ועדת ביקורת והעיתון כפוף למרותה. כנגד זה טוענים מתנגדיהם כי המפקחים מתמנים על ידי בעלי העיתון, וממילא הם 'מפקחים מטעם' והקובעים האמיתיים הם בעלי העיתון[דרוש מקור]. עוד הם טוענים כי הקונספט של שבועון חרדי כפי שהוא כיום, המשמש "סופרמרקט של דעות", אינו מאפשר עמידה בסטנדרטים של כשרות[דרוש מקור]. כראיה הם מביאים את דברי הרב נסים קרליץ במכתבו נגד השבועונים: "ופשוט שעל סוג עיתונים כאלו לא שייך לתת שום הכשר כלל"[דרוש מקור].

חומרנות

השבועונים, ובראשם "משפחה" - לדעת מתנגדיהם - מובילים קו של עידוד לרכישת השכלה והשתלבות חרדים במעגל העבודה. לטענתם, השבועונים מטיפים במסרים סמויים וגלויים לשאיפה לקריירה ולמצליחנות חומרית.

לדעת מתנגדיהם, השבועונים, בעיקר "משפחה", מובילים קו של "החרדי החדש". כחלק משיווק התדמית של החרדים, טוענים המתנגדים, חשוב לשבועונים להציג חרדי חדש, כזה שאינו שייך ל"עולם המיושן". כשיצא "משפחה" להגנת הציבור החרדי כנגד העוול שעושים לו כלי התקשורת במדינה, טען כי למעלה מ-80 אחוז מהציבור החרדי שייך למעגל העבודה.

קהל היעד

כעיתונים כלל-חרדיים, עצמאיים ומסחריים, מנסים השבועונים לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהלים, כדי להשיג כמה שיותר קוראים. לכן - טוענים מתנגדיהם - הם צריכים לרצות את כולם, מאנשי נטורי קרתא ועד ולדתיים לאומיים.

עמדת השבועונים

גורמים המזוהים עם השבועונים, מאשימים את המתנגדים אליהם שהגורמים למאבק נגדם היא כלכלית בחלקה, ובשל התחרות הכלכלית בין העיתונים לשבועונים[13]. בראיון ל"בשבע" אמר עורך "משפחה", משה גרילק, כי המאבק נגד השבועונים הוא בעיקר של המתחרה יתד נאמן ומסיבות כלכליות[14].

עורך עיתון 'בקהילה' לשעבר, ישראל גרובייס, כתב כי דווקא השבועונים החרדיים מיישמים את שאיפתם המקורית של גדולי ישראל, כמו ה'אמרי אמת' מגור, שלדבריו הקימו את ראשוני העיתונים החרדים כחוצץ מפני העיתונות החילונית ולא כשופר לדעת תורה. לשיטתו, גם היותם של השבועונים בלתי-מפלגתיים עולה בקנה אחד עם הנחיותיהם של אותם גדולי ישראל. בנוסף סבור גרובייס כי דווקא האופי הפתוח יחסית של השבועונים מאפשר להם למלא את הייעוד המקורי של העיתונות החרדית - להוות תחליף ראוי לעיתונות החילונית[15].

לפי מו"ל משפחה, אלי פלאי, המאבק נגד השבועונים מציף את השאלה העקרונית מי ראוי לעצב את דעת הקהל. פלאי מזדהה עם הטענה כי סוגיות ערכיות ותורניות צריכות להיות מוכרעות בבית המדרש ולא בעיתון. עם זאת, לדבריו דווקא העיתונות המפלגתית איננה נמנעת מעיסוק בפולמוסים תורניים והשקפתיים, ובכך מעניקה לכותבים בה תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל החרדית, במקום להותירו לתלמידי החכמים, וזאת בשונה מהעיתונות העצמאית שעוסקת בשאלות חברתיות קלילות יותר שמקומם הוא בעיתון ולא בבית המדרש[16].

עורך החדשות בעיתון 'משפחה', אליעזר שולמן כתב כי מבקרי השבועונים תוקפים את הגישה המכילה שלהם כלפי שיטות וזרמים שונים בציבור החרדי, ומאשימים אותם בפנייה למכנה משותף נמוך מטעמים כלכליים. לשיטתו, זו דווקא מעלה של השבועונים, שכן הפנייה שלהם לבני כלל הקהילות החרדיות מחייבת אותם לכבד את הדעות השונות בציבור החרדי ולחשוף לקוראיהם את הגוונים השונים בתוכו, ובכך לחזק את הסובלנות בציבור על פי העיקרון של נהרא נהרא ופשטיה[17].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ פסק הלכה נגד השבועון החרדי "צופר", דבר, 9 בנובמבר 1979
  2. 1 2 קימי קפלן, רבות רעות צדיק, קווים לדמותה של העיתונות החרדית
  3. ↑ צילום המכתב
  4. ↑ אנשיל פפר, מלחמת העצמאות באתר העין השביעית
  5. ↑ יאיר אטינגר, מיהו החזיר שפשט את טלפיו, הארץ-Online, ‏ 7 בדצמבר 2008
  6. ↑ מבוסס על דברי חז"ל בבראשית רבה, פרשה ס"ה, פיסקה א', שהחזיר מראה את סימן הטהרה שיש לו (מפריס פרסה) ומסתיר את הסימן שאין לו (מעלה גרה).
  7. ↑ יתד נאמן, ח' אב תשע"א
  8. ↑ חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד-2014, ס"ח 2442 מ-19 במרץ 2014
  9. ↑ תקדים בעיתון חרדי: תמונות הנופלים, וואלה 24 ביולי 2014
  10. ↑ הקיצוניים חוששים: המבצע הצבאי גרם להתקרבות בין צה"ל והחרדים, כיכר השבת 2 באוגוסט 2014
  11. ↑ הקלטת דבריו
  12. ↑ דבורה גינזבורג, ‏שחור על גבי עיתון, באתר בשבע - ערוץ 7, 8 בדצמבר 2011
  13. ↑ יוסי כץ, יקי אדמקר ומשה ויסברג, "אלו פרפורים של המאבק העסקי" • בלעדי: מה מסתתר מאחורי המאבק?, אתר בחדרי חרדים
  14. ↑ "יתד נאמן היו רוצים לראות אותנו נעלמים. הסיבה היא כלכלית, כי הם מרגישים מאוימים מההצלחה שלנו, אבל הם מתעטפים באצטלה רוחנית וטוענים שכביכול אנחנו לא מספיק חרדים. הם לוקחים מאמר שלנו, מראים לרבנים ואז הרבנים אומרים שאסור". משה גרילק, עורך ראשי של משפחה לבשבע. דבורה גינזבורג, ‏שחור על גבי עיתון, באתר בשבע - ערוץ 7, 8 בדצמבר 2011
  15. ↑ ישראל גרובייס, על דעת המקום ועל דעת הקהל, באתר צריך עיון, א' אייר תשע"ז
  16. ↑ אלי פלאי, מי מעצב את דעת הקהל, באתר צריך עיון, ד' אייר תשע"ז
  17. ↑ אליעזר שולמן, "בזכות השלום" – השבועונים בתור מעודדי סובלנות, באתר צריך עיון, כ"ה אייר תשע"ז
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.