המערכה הגדולה
המערכה הגדולה הייתה מערכת האש המרכזית מבין שלוש מערכות האש שהיו דולקות על מזבח העולה (בנוסף למערכת הקטורת ומערכת התמיד). מערכה זו הייתה המרכזית מבין מערכות האש של מזבח העולה, משום שעליה נשרפו כל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.
אש המערכה
אש המערכה לא הודלקה בדרך רגילה, על ידי בני אדם. בפעם הראשונה שעבדו את עבודת הקרבנות ירדה אש מן השמים ובערה על מזבח העולה, ומאז דאגו הכהנים להמשיך ולכלכל אותה, כדי שלא תכבה. למרות זאת צֻווּ הכהנים מדי יום היו מסדרים לפני הקרבת קרבן התמיד, את המערכה הגדולה עם עצים בצורת שתי וערב, החלק הפנימי של העצים היה נוגע בתפוח שהוא כדור מאפר הקרבנות שהיה באמצע המזבח. ומעל העצים היו מניחים שני גזרי עצים, אותם העלו למזבח בזמן סידור המערכות, וזאת כדי להראות שלא מחכים לנס ולא סומכים עליו.
הנסים באש המערכה
אש המערכה הייתה פלאית, כפי שמתואר במסכת יומא[1], וחלו בה מספר נסים:
- האש לא זזה מעולם ממזבח הנחושת, ולאחריו ממזבח העולה. במשכן, בעת מסעות בני ישראל במדבר כיסו את האש בפסכתר.
- האש הזו הייתה חזקה במיוחד, וכילתה יותר חומר בערה מאשר אש רגילה.
- גם כאשר נשבה רוח חזקה, וירדו גשמים רבים, אש המערכה מעולם לא כבתה.
- אפילו כל הרוחות בעולם לא הזיזו את עשן הקרבנות שנשרפו באש המערכה שעלה בקו ישר לשמים.
- אש המערכה עצמה, לא העלתה עשן.
- המזבח במשכן היה עשוי מעץ ומצופה בנחושת. ומעולם אש המערכה לא שרפה את העץ או המיסה את הנחושת, אף על פי שהיא הייתה חזקה ביותר.
סילוק האש
בימי מנשה, המלך החוטא, הסתלקה האש ונעלמה מעל גבי המזבח בגלל חטאיו הרבים. האש מעולם לא חזרה ולכן צצו בעיות: לא הייתה אפשרות לשרוף כמות גדולה מאד של קרבנות ביום אחד עם אש כה קטנה, הרי בשלשת הרגלים הקריבו מאות קרבנות ביום! לכן שבי ציון בנו מזבח גדול יותר מהמזבח שהיה בבית המקדש הראשון כדי שהאש הגדולה יותר תאכל את כל הבשר. אך גם זה לא עזר, בכל זאת נשארו שאריות בשר, ליום המחרת במקדש.
סידור המערכה הגדולה
את המערכה הגדולה סידרו בצד הדרומי-מזרחי, ואת החזית, (מעין פתח), כלפי מזרח, כדי שהרוח תנשוב דרך הפתח ותגדיל את האש.
מי שסידר את המערכה הגדול היה הכהן שזכה בפיס בתרומת הדשן, ביחד עם עוד מספר כהנים.
עצי המערכה הגדולה הובאו מלשכת העצים שבעזרת הנשים והעצים היו עצי שמן, עצי אגוז ומורביות של תאנה, (ענפי תאנה יבשה). המשנה במסכת תמיד מדגישה כי בעצי זיתים וענפי ענבים לא השתמשו כמו שכותבת המשנה:"כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל זית ושל גפן"
בנוסף לעצים היו מסדרים עוד שני גזרי עצים, כפי שהוזכר מקודם, וגם בתקופת בית שני המשיכו במנהג זה. את המערכה הגדולה היו מסדרים כך שיהיה פתח לפנים המערכה, בו היו זרדים, (בלשון המשנה אליתא), שמשם היו מדליקים את המערכה כולה. בנוסף לכך, כיוון שהמערכה הגדולה הייתה כה גדולה, היו ראשי העצים הפנימיים נוגעים בתפוח.
הערות שוליים
| מערכות מזבח העולה | |
|---|---|
|