הקהילה היהודית בלבוב
ראשיתה של הקהילה היהודית בלבוב בגליציה המזרחית בפולין, לוטה בערפל. ראשוני היהודים הגיעו לאזור נסיכות רייסן כבר במאה העשירית. בלבוב התקיימו שלוש קהילות יהודיות: קראים, קהילה יהודית שישבה בתוך חומות העיר, וקהילה יהודית שישבה מחוץ לחומות העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בלבוב הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, לאחר קהילות ורשה ולודז', עם יותר ממאה אלף יהודים.
תולדות הקהילה
| יהודים בלבוב[1] | |||||||
| שנה | אוכלוסייה כללית. | יהודים | חלקם באוכלוסייה | ||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1857 | 55,800 | 22,586 | 40,5 % | ||||
| 1880 | 110,000 | 30,961 | 28,2 % | ||||
| 1890 | 128,000 | 36,130 | 28,2 % | ||||
| 1900 | 160,500 | 44,258 | 27,6 % | ||||
| 1910 | 206,500 | 57,387 | 27,8 % | ||||
ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב של חיי התרבות בעיר, תוך שהם תורמים משמעותית למדע ולתרבות. מלבד היהודים האורתודוקסים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח והביזנטיון. לאחר שקזימיר השלישי כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.
בלבוב היו שני רבעים יהודיים נפרדים, אחד בתוך חומות העיר ואחד מחוץ לפאתי העיר. לכל רובע היה בית כנסת נפרד, על אף ששניהם חלקו את אותו בית קברות, ששימש גם את הקהילה הקראית.
הקהילה הייתה בין הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות, שבו ייצגה את כלל יהדות גליציה. הקהילה היהודית, כמו שאר הקהילות היהודיות, סבלה בפרעות ת"ח ת"ט. כמו כן נחשפה להשפעות שבתאיות ופרנקיסטיות.
במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה התפרסם בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי והם מהתקליטים הקדומים ביותר מהשנים 1906 עד 1911.[2] לבוב הייתה גם מרכז ציוני, באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר. בין השנים 1839 ל-1857 שלטו בעיר אנשי תנועת ההשכלה, וזאת על פי חוק משנת 1836 שחייב את רב העיר להיות בעל תואר. בין החרדים למשכילים נוצרו מריבות רבות, כשהמשכילים הצליחו לשלוט בוועד הקהילה, ופעלו בקרב השלטונות נגד הלבוש המסורתי ובכך להצר את רגליה של הקהילה החסידית. לאחר מהפכת מרס בשנת 1848, החלו החרדים לטעון שהוועד אינו מייצגם ופוגע בזכויותיהם אך לא הצליחו. בשנת 1855 התחלף השלטון באזור, והוא נענה לדרישות החרדים לוותר על תואר אקדמי לרבנים, וכך לאחר שנתיים חזרה הרבנות והקהילה לאורתודוקסים.
בלבוב פעל גם חוקר המדרשים והאגדה שלמה בובר.
לבוב הייתה מרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי של גליציה המזרחית והייתה מרכז להשכלה, ככזו הפכה העיר לאבן שואבת ליהודים מרחבי גליציה שעקרו ללבוב (בנוסף למיעוט שרכשו בה בית מגורים בנוסף על בית המגורים הקבוע שלהם). עובדה זו הביאה לעליית מספרם של יהודי העיר ועלייה בכוח הקהילה.
רבני לבוב
ברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים, להלן רשימה חלקית:
- מהר"ם מלובלין, כיהן כרב בין השנים ה'שנ"ה (1595) - ה'שע"ג (1613).
- הרב יהושע פלק כץ בעל הסמ"ע, כיהן עד שנת ה'שע"ד (1614), אז נפטר.
- הרב יהושע העשיל, בעל ה"מגיני שלמה", כיהן בסביבות השנים ה'שצ"ח (1638) - ה'ת' (1640)[3]
- הרב אברהם רפפורט, מחבר "איתן האזרחי", כיהן כרב העיר עד פטירתו בשנת ה'תי"א, 1651
- הרב דוד הלוי סגל בעל הט"ז, שימש ברבנות בין השנים ה'תי"ד (1654) - ה'תכ"ז (1667).
- הרב שמחה הכהן ראפפורט נבחר לשמש כרב בשנת ה'תע"ז (1717), אך נפטר בדרכו ללבוב.
- הרב צבי הירש אשכנזי בעל החכם צבי, כיהן תקופה קצרה בשנת ה'תע"ח (1718), אך הספיק לתקן תקנות חשובות בקהילה.
- הרב יעקב יהושע פלק בעל ה"פני יהושע", נבחר בשנת ה'תע"ח (1718) לשמש כרב, אך לאחר כשנתיים דאג אחד מפרנסי הקהילה למנות את חתנו ר' חיים ב"ר ליזרל לרב, והפני יהושע גלה לבוצ'ץ, אך עדיין נשא בתואר רב העיר לבוב עד שנת ה'ת"צ (1730) שאז עבר לברלין.
- הרב אריה לייב מאמסטרדם נכדו של הרבי ר' השיל מקראקא, וחתנו של החכם צבי, כיהן עד שנת ה'תק"א, שאז עבר לכהן באמסטרדם.
- הרב חיים כהן בן הרב שמחה ראפפורט[4]. כיהן כרב בין השנים ה'תק"א (1741) - ה'תקל"א (1771).
- הרב חיים יהודה לייב אטינגא[5]. כנראה תקופה מסוימת שימש כמו"ץ, ולאחר מכן אב"ד. נפטר ככל הנראה בשנת ה'תק"ל (1770).
- הרב שלמה מחלם, בעל "מרכבת המשנה", בין השנים תקל"א (1771) - תקל"ח (1777)
- הרב מרדכי זאב אורנשטיין, נכדו של הרב אריה לייב מאמסטרדם, בין השנים תקל"ט (1779) - תקמ"ז (1787).
- הרב צבי הירש רזאניש, עד שנת תקס"ד (1804}, בה נפטר.
- הרב יעקב אורנשטיין בנו של הרב מרדכי זאב, בעל ה"ישועות יעקב", נבחר פה אחד בשנת תקס"ה (1805) לשמש ברבנות, עד פטירתו בשנת תקצ"ט (1839).
לאחר פטירת הרב אורנשטיין, התמנה המטיף הרב אברהם כהן כרב המחוז בידי המחנה הפרוגרסיבי בעיר. ב-1848 נפטר כהן לאחר שארסניק ננסך למרק שאותו לגם, החשוד ברצח שהשתייך לשמרנים בעיר זוכה בידי בית המשפט האוסטרו הונגרי לאחר שהעדים היחידים לא זיהו אותו במסדר זיהוי.
- הרב יוסף שאול נתנזון, אשתו אדיל לבית איטינגא הייתה בת אחותו של הרב יעקב אורנשטיין. בבחירות לרבנות בשנת תרי"ז (1857), גבר על גיסו הרב מרדכי זאב איטינגא, וכיהן ברבנות עד פטירתו בשנת תרל"ה (1875).
- הרב צבי הירש אורנשטיין נכדו של הרב יעקב אורנשטיין, מח"ס "ברכת רצ"ה", בבחירות בשנת תרל"ה (1875) גבר על ר' יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב איטינגא. שימש ברבנות עד שנפטר בשנת תרמ"ח (1888).
- הרב יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב איטינגא, נכד אחות הרב יעקב אורנשטיין, כיהן בין השנים תרמ"ח (1888) - תרנ"א (1891).
- הרב יצחק יהודה שמלקיש, רב העיר בין השנים תרנ"ב (1892) - תרס"ה (1905).
- הרב אריה ליב ברודא[6][7], בעל "מצפה אריה", חתנו של הרב צבי הירש אורנשטיין, כיהן כרב בין השנים תרס"ה (1905) - תרפ"ח (1928). בזמן כהונתו הביאו החסידים בעיר את הרב משה ברז"פ רפפורט מליז'נסק שישמש כרבם. באותה תקופה היה הרב משה באב"ד רב "תוך העיר", אם כי כנראה לא נשא בתפקיד רשמי.
- הרב יצחק ציף, כיהן כרב "תוך העיר".
תקופת השואה
יהודי העיר היוו שליש מאוכלוסיית העיר לפני השואה. (יותר מ-100,000 ערב מלחמת העולם השנייה), והתקיימו בה 97 בתי כנסת. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם גליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר ממאה-אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940 הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.
בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר; ראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה. בשורה של גירושים להשמדה שהתרחשו במהלך השנים 1942–1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל-80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ. רבבות אחרים מצאו את מותם במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו. חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שתפה פעולה בהשמדת היהודים, ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.
ביולי 1944 כבש הצבא האדום את העיר, והוקם בה "ועד הצלה" שברשומותיו מופיעים 820 יהודים בלבד ששרדו מגטו לבוב וכ-3,400 יהודים מתושבי לבוב שניצלו.
כיום
בשנת 1970 חיו בעיר כ-30,000 יהודים (1.6% מהאוכלוסייה). כיום הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי כתוצאה מהגירה, ובמידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים כיום מוערך ב-2,000. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בו.[8].
כרב העיר מכהן כיום הרב בולד, נציג חסידי סטולין קרלין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"א, תולדות רבני לבוב, קראקא תרמ"ח, באתר HebrewBooks
- חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"ב, תולדות רבני לבוב, קראקא תרנ"ג, באתר HebrewBooks
- שלמה בובר, אנשי שם, גאוני ורבני לבוב, תרנ"ה, באתר HebrewBooks
- גבריאל סאחיסטאוו, מצבת קודש - זכרון צדיקים, ספר זכרון לשוכני בית הקברות בלבוב, 1860-1869, באתר HebrewBooks
- קהילת לבוב, באתר חט"ב פיינשטיין, פתח תקווה
- קהילת יהודי לבוב - למברג
- ד"ר נ.מ. גלבר (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, כרך לבוב, באתר ספריית העיר ניו יורק
- א.מ. הברמן קהילת לבוב, באתר דעת
הערות שוליים
- ↑ Ergebnisse der Volkszählungen der K. K. Statistischen Central-Kommission u.a., in: Anson Rabinbach: The Migration of Galician Jews to Vienna. Austrian History Yearbook, Volume XI, Berghahn Books/Rice University Press, Houston 1975, S. 46/47 (Table III)
- ↑ פרנץ וגרדה לייכליטנר (וינה, אוסטריה), מאמר על תקליטים יהודיים, כולל סריקה של תוויות תקליטים (ברובם מלמברג) ואפשרות האזנה (באנגלית)
- ↑ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר יהושע ב"ר יוסף
- ↑ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים ב"ר שמחה כהן ראפפורט
- ↑ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים יהודה לייב ב"ר אליעזר סג"ל איטינגא
- ↑ תיאור תולדותיו בספר "משפחת ברודא" מאת עזריאל מאיר ברודא, ורשה תרצ"ח
- ↑ ראה אודותיו במבוא לתשובת רבה האחרון של לבוב מאת משה לייטר, הדרום, אלול תשכ"ב
- ↑