התביעה היהודית מועידת השלום בפריז (1919)

מכתבו של ויצמן, שנלווה למסמך גיאווגרפי כלכלי המתאר את מצבה הנוכחי של הארץ, לבלפור, שעמד בראש המשלחת הבריטית לועידת השלום, 24.1.1919
מפת התביעות הטריטוריאליות של התנועה הציונית כנספח למסמך התביעות הציוני שהוצג בפני ועידת השלום ב-3 בפברואר 1919. גבולות המדינה היהודית מסומנים בקו קטוע.
באביב 1917 הקים משרד החוץ הבריטי מחלקה שתפקידה ליצור מידע רקע לשימוש הנציגים הבריטים לקראת דיוני ועידת השלום בפריז בין השאר על עתיד השטחים העות'מאניים במזרח התיכון. מסמך 162 שיצרה הועדה לקראת הגשת התביעה היהודית עניינו תולדות העם היהודי והציונות, הזוכה לתואר "התנועה הלאומית העתיקה בהיסטוריה". קובץ Pdf

התביעה היהודית מועידת השלום בפריז (1919)[1] "להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש בארץ-ישראל את ביתם הלאומי" תחת ריבונות חבר הלאומים והנאמן, מיופה הכוח[2], בריטניה, הונחה בפני הועידה ב-3 בפברואר 1919 כחלק מדיוני הוועדה אודות עתידה של ארץ ישראל במסגרת הסדר העולמי החדש המתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה.

עצם הסכמתם של מארגני ועידת השלום לשמוע את נציגי התנועה הציונית היה הישג גדול וחשוב לתנועה. הופעתה בפני הוועידה, בעידוד ובסיוע בריטי, הייתה למעשה קבלת אישור רשמי להכרת העולם בתביעה היהודית על ארץ ישראל - צעד נוסף בתהליך ההכרה לאחר פרסום הצהרת בלפור[3] אשר הניח את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ עליו הוסכם בועידת סן רמו שנה מאוחר יותר.

מצורף לתביעה מכתב התמיכה בהצהרת בלפור של ממשלת צרפת כפי שהועבר לנחום סוקולוב ב-4 בפברואר 1918.

המשלחת

את התביעה היהודית שטח בפני הועידה ועד המשלחות היהודיות בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון, ואחרים. ממכתבו של ויצמן לבלפור ב-24 בינואר 1919, עולה מידת האחדות הרחבה בעולם היהודי מאחורי מסמך התביעות מהועידה.

רקע

אנשי התנועה הציונית התכוננו היטב להופעה בפני ועידת השלום. כדי להציג תביעה מנומקת, פנו מנהיגי הציונות למומחים וביקשו מהם להעלות נימוקים שישמשו את הנציגים בוועדה. בין המומחים שאליהם פנו היו אהרון אהרונסון, שמואל טולקובסקי, הפרדסן וחוקר הארץ; חיים קלווריסקי, פקידו של הברון רוטשילד וחברת יק"א בצפון. במסמך התנועה הציונית שהוגש ללורד בלפור ב-1 בפברואר 1919[4] מופיע הסבר ארוך על תנאיה הכלכליים, הפוליטיים והגאוגרפיים של הארץ, ולאחריו תביעתה של התנועה הציונית ליצור את "ארץ ישראל" בקווי מפה שפרסה את דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי[5].

זכותם הלאומית של היהודים על ארץ ישראל

ואלה הנימוקים המציגים את הבסיס ההיסטורי, המוסרי, המשפטי והכלכלי לתביעה לחידוש העצמאות היהודית:

ארץ-ישראל היא המקום בו קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ובה קיים ממלכה עשירה בתרבות שמרוחה ומוסריותה הנחיל לאנושות.

העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בתפוצות השונות, לא שכח את שייכותו לארץ ישראל ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, במשך אלפיים שנה.

בחלקים מסוימים של העולם, ובמיוחד במזרח אירופה, חייהם של מיליוני יהודים מְנַוֵולִים ומְעַוֵולִים. מקומות מושבם הצפופים מרחיקים האפשרות להתפתחות בריאה ויש צורך דחוף בהיפרדות הן לטובת היהודים והן לטובת האוכלוסיות בקרבן הם יושבים. ארץ ישראל היא המוצא לבעיה ובה רוצה העם היהודי יותר מכל לעצב את גורלו. שיטות כלכליות מודרניות יחזירו את ארץ ישראל להיות משכנה של אוכלוסיה משגשגת הגדולה עשרות מונים ממספר תושביה בהווה.

למרות שארץ ישראל צרה מלהכיל את מרבית 14 מיליון יהודי העולם היא תשמש להם כמיגדלור, מצפן, אות ומופת, תפיח בם תקווה, תזקוף את גוום ותהפוך אותם לאזרחים מועילים יותר במקומות מושבם הנוכחיים. על ועידת השלום לקחת על עצמה לדאוג ליהודי התפוצות, אלו שלא יעלו לבית הלאומי, לזכויות אזרח מלאות בכל מקום בו הם נמצאים.

התיישבות יהודים בארץ ישראל תהיה בעלת ערך גם לעולם כולו, שעושרו האמיתי תלוי במגוון תרבויותיו.

ארץ ישראל זקוקה לגאולה. מרביתה נטושה ומוזנחת. מצבה הנוכחי - חרפה. שני עקרונות יביאו את הגאולה: ממשלה יציבה ונאורה ותוספת אוכלוסייה אנרגטית, אינטיליגנטית, נאמנה לארץ, בסיוע מקורות כלכליים שיוקדשו לפיתוח. רק היהודים עומדים בתבחינים הללו.

תחת השראת רעיונות אלו התמקדה פעילות היהודים, וביתר שאת ב-30 השנה האחרונות, בארץ ישראל במידה שהשלטונות העות'מאניים אפשרו. מיליוני שטרלינג השקיעו היהודים בארץ בעיקר בהקמת ישובים חקלאיים, רובם משגשגים. עם יזמות וכישרון היהודים אימצו שיטות מדעיות מודרניות והוכיחו את יכולתם כעובדי אדמה. העברית שבה להיות שפתו של הדור הצעיר ובאמצעותה נלמדים כל המקצועות במערכת החינוך. אבן פינה הונחה לאוניברסיטה עברית בירושלים והוקמו קרנות לבניינה.

התביעות

גבולות

מפת גבולות הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל נלוותה לתביעה שהוגשה לוועידת השלום ב-3 בפברואר 1919.

בצפון כללה המפה את השטח עד חלקו התחתון של הנהר אוואלי מצפון לצידון, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק ובמזרח השיקו למסילת הרכבת החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.

ממשל עצמי

הנאמן המנדטורי יקדם ככל הניתן מוסדות ממשל עצמי לקהילות המקומיות בכפוף לתנאים בארץ.

התיישבות

הנאמן המנדטורי יקדם התיישבות יהודית.

סדרי שלטון

הנאמן המנדטורי יקים מועצה של יהודי ארץ ישראל והתפוצות שתפעל בשיתוף פעולה עם הנאמן לקידום המטרה של הבשלתה של הישות המנדטורית לכלל בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

חופש דת וזכויות אזרח

הנאמן המנדטורי יבטיח חופש אמונה ופולחן לבני כל הדתות וזכויות אזרח לכל האזרחים.

הערות שוליים

  1. ↑ התביעות הציוניות כפי שהוגשו לוועידת השלום בפריז
  2. ↑ יגאל עילם, כרוניקה של העם היהודי בעת החדשה
  3. ↑ גדעון ביגר, גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל גיאוגרפיה משלהי התקופה העות׳מאנית ועד להחלטת החלוקה של האו"ם, אוניברסיטת תל אביב
  4. ↑ המקור בתיק 4170/371/FO בארכיון הציבורי הבריטי
  5. ↑ גדעון ביגר, גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל גיאוגרפיה משלהי התקופה העות׳מאנית ועד להחלטת החלוקה של האו"ם, אוניברסיטת תל אביב
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.