התעלה הגדולה (ונציה)

ההתיישבות הראשונה

סביר להניח כי במקום בו עוברת כעת התעלה הגדולה עבר בעבר נהר (ככל הנראה נהר הברנטה) אשר זרם לתוך הלגונה. ההתיישבות לצד נהר זה התקיימה עוד לפני התקופה הרומית. התושבים הראשונים של האזור התגוררו בבקתות ליד הנהר והתפרנסו מדיג וממסחר במלח. במהלך האימפריה הרומית ולאחר מכן, ובייחוד לאחר נפילת האימפריה, ובמהלך שלטון האימפריה הביזנטית גדל מספר התושבים באיי הלאגונה.

בעקבות העלייה בהיקף המסחר ובהסתמכות תושבי הלגונה עליו, הביאה להחלטה להעמיק את הנהר ולבנות למעשה תעלה גדולה אשר תשתמש כנמל עבור התושבים ותאפשר לאוניות סוחר לעגון לאורכה. העבודות בוצעו במהלך שלטונו של הדוכס אגנלו פרטיצ'יפאציו, בתקופה בה הפך אזור הריאלטו למרכזה של העיר.

ה"פונדאקו"

הפונדאקו דיי טורקי.

עליית היקף המסחר של רפובליקת ונציה ועליית כוחה הביאו לבניית בתי "פונדאקו" לאורך התעלה הגדולה. בתים אלה כללו מחסנים ומשרדים לאורך גדת התעלה, שמעליהם נבנו בתי המגורים של הסוחרים.

בתים אלה נבנו בסגנון זהה. בחזית המבנה הייתה אכסדרה שלתוכה הובלו הסחורות מסירות או ספינות שעגנו לצד הבית. הסחורות הוכנסו למחסנים בחלקו האחורי של המבנה (החלק הפונה לעבר האי). במרכז הקומה הראשונה הייתה חצר פתוחה שסביבה נבנה המבנה. בקומה הראשונה של המבנה היה אולם מרכזי המואר מכיוון החצר, ומשני צדדיו חדרי המגורים של הסוחרים.

לעיתים חלק ממבני הפונדאקו כללו מגדלי הגנה (torreselle) מצד אחד של המבנה או משני צדדיו הפונים אל התעלה. דוגמאות לכך הוא הפונדאקו דיי טדסקי והפונדאקו דיי טורקי ששרדו עד ימינו - שני פונדאקו אלה שימוש סוחרים זרים - הראשון סוחרים מגרמניה והשני סוחרים מטורקיה. המבנים נבנו על ידי רפובליקת ונציה, ושימשו מבנה מגורים לסוחרים ממדינות אלה מחד, ואמצעי לפקח על המסחר של הסוחרים הזרים ועל המכסים המוטלים עליהם מאידך.

הסגנון הביזנטי - ונטי

קשרי המסחר הענפים עם האימפריה הביזנטית הביאו להשפעה רבה של האמנות, הפיסול והאדריכלות הביזנטית על מקבילותיהן שבוונציה. פסלים ביזנטיים הובאו לוונציה על מנת לעטר את מבניה, ועמודי המבנים נבנו בסגנון ביזנטיני. לימים החלה להתפתח סגנון מקומי המשלב בין השפעות מקומיות לאלו הביזנטיות סגנון זה מכונה - סגנון ביזנטי- ונטי. מבנים המשמרים סגנון זה עד ימינו הם קא' פארזטי וקא' לורדאן (שניהם מבני עיריית ונציה) וכן קא' דא מוסטו; שלושת מבנים אל נבנו במהלך המאה ה-12 והמאה ה-13. בתקופה זו נבנו מבנים רבים סביב אזור הריאלטו, ועוצבה צורת התעלה הגדולה באזור זה והאזורים הסמוכים לבה באמצעות ייבוש הים ובניית תעלות בין הבתים.

חלק מהמבנים שנבנו בתקופה זו שופצו בשנים מאוחרות יותר, תוך שילוב סגנונות מאוחרים בסגנון הביזנטי - ונטי. דוגמאות למבנים אלו הם קא' סגרדו ופאלאצו במבו.

למסע הצלב הרביעי בו בזזו כוחות ונציאנים את קונסטנטינופול בשנת 1204, והביאו חפצי אמנות רבים אל העיר, אשר השפיעו צורתם ומראיהם של המבנים של ונציה עד שלהי המאה ה-14.

גותיקה ונציאנית

קא' ד'אורו.

השפעת האדריכלות הגותית הגיע אל העיר ונציה בשלב מאוחר - רק במהלך המאה ה-15, אולם הפכה פופולרית. הסגנון הגותי של ונציה נודע בפארו וכונה "אדריכלות גותית מפוארת" בשל כך (gotico fiorito). דוגמה לסגנון זה היא החזית הדרומית של ארמון הדוג'ה, ומבנים שנבנו בסגנון זה כללו מרפסות מעוטרות בקטרפוי ובתחרה עשויה שיש. מבנים רבים נבנו בסגנון זה לאורך התעלה הגדולה ובהם קא' ד'אורו, פאלאצו ברנארדו, פאלאצו פוסקארי, פאלאצו פיזאני מורטה, פאלאצי בארבארו ופאלאצו קאוואלי-פרנקטי.

תקופת הרנסאנס

אדריכלות הרנסאנס הגיעה לוונציה בשלהי המאה ה-15, אולם מוטיבים של סגנון זה הופיעו כבר בראשית המאה. דוגמאות לסגנון זה ניתן לראות בפאלאצו דאריו, פאלאצו קורנר ספינלי, פאלאצו פאפאדופולי, פאלאצו גרימאני די סן לוקה ובקא' ונדראמין קאלרגי.

אדריכלות נאו קלאסית הגיעה אף היא אל העיר וניתן לראותה לאורך התעלה הגדולה במבנים שתוכננו על ידי יאקופו סאנסווינו ובהם פאלאצו קורנר ופאלאצו דולפין מאנין.

בארוק ונציאני

כנסיית סנטה מריה דלה סאלוטה.

בשנת 1582 החל אלסאנדרו ויטוריה בהקמת פאלאצו באלבי בסגנון הבארוק. בהמשך, פשט סגנון זה ברחבי ונציה, ובשנת 1631 החל באלדאסרארה לונגנה להקים את בזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה בסגנון זה על גדת התעלה הגדולה. הכנסייה נחשבת ליפה בכנסיות ונציה (בחיצוניותה) והפכה לאחד מסמליה של העיר.

לונגנה תכנן מבנים נוספים בסגנון זה על גדת התעלה הגדולה ובהם קא' פזארו וקא' רצוניקו, וכן כנסיית סנטה מריה די נצרת.

שקיעתה של רפובליקת ונציה במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 לא באה לידי ביטוי במבנים המפואירם שנבנו לאורכה של התעלה הגדולה בתקופה זו - בעיקר בשל העובדה שמשפחות סוחרים עשירות הפכו למשפחות אצולה בכך שהם שילמו כספים רבים לרפובליה. משפחות אלה בנו ארמונות לאורך התעלה בהתאם למעמדן החדש.

התקופה הנאו קלאסית

הפסקאריה בסמוך לגשר ריאלטו.

הסגנון הנאו קלאסי הגיע לגדות התעלה הגדולה במהלך המאה ה-18. במחצית הראשונה של מאה זו נבנתה כנסיית סן סימאון פיקולו בעלת החזית המרשימה מהסדר הקורינתי. במחצית השנייה של מאה זו נבנה פאלאצו גראסי בתכנונו של מאסארי.

העת החדשה

לאחר נפילתה של רפובליקת ונציה בשנת 1797 הוקפאה למעשה הבנייה בוונציה, וארמונות שבנייתם טרם הושלמה נותרו במצב זה (דוגמה לכך הם כנסיית סן מרקואולה הבלתי גמורה, ופאלאצו דיי ליאוני המשמש כיום את אוסף פגי גוגנהיים). משפחות האצולה הוונציאניות איבדו את מעמדם ולרוב גם את כספם. מצב הארמונות, בלא שהיו כספים לשפצם, התדרדר עם השנים, ומבנים היסטוריים רבים נהרסו בהיעדר אמצעים לתחזקם. עם מות אחרוני בניהם של חלק ממשפחות האצולה עברו מבנים רבים לרשות העיר, וזו דאגה לתחזקם ולשמרם. כיום מרבית הארמונות החשובים הם בבעלות ציבורית (מוסדות שונים או מוזיאונים).

מבני הדת השונים הולאמו במצוות נפוליאון בונפרטה בתקופת שלטונו בעיר, ויצירות האמנות הוצאו מרבות מהן. כנסיית סנטה מריה דלה צ'ריטה הפכה למוזיאון וכיום היא חלק מגלריית האקדמיה. כנסיות רבות אחרות נהרסו כגון כנסיית סנטה קרוצ'ה (כיום ניצבים במקום גני פאפאדופולי) וכנסיית סנטה לוציה אשר תוכננה על ידי אנדראה פאלאדיו נהרסה על מנת לבנות את תחנת ונציה סנטה לוצ'יה.

עם הקמת ממלכת איטליה בשנת 1861, ותחילת עלייתה של ונציה כעיר תיירות, החל שיקומה של העיר ושיקום המבנים לאורך התעלה הגדולה. מבנים שנבנו בתקופה זו נבנו בסגנון גותי. דוגמה למבנים אלה היא הפסקאריה - שוק הדגים שליד גשר ריאלטו.