זמרת הארץ
זִמְרַת הָאָרֶץ הוא כינוי לשישה מיני מוצרים חקלאיים המייצגים את כלל תנובתה של אדמת ארץ ישראל.
מקור הביטוי ופירושו
מקור רשימת ששת המינים בפסוק מספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק י"א, כאשר יעקב אבינו מוסר בידי בניו מנחה ל"איש" במצרים (הלוא הוא יוסף, אלא שיעקב עדיין איננו יודע זאת):
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.
ששת המינים המוזכרים הם:
- צֳרִי - רבן שמעון בן גמליאל מפרש: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". זהו סוג מוכר של חומר ששימש לרפואה. זיהויו של עץ הקטף אינו ידוע, יש הסוברים שזהו עץ השיזף[1]. זהר עמר סבור שהצרי אינו אלא האפרסמון המסתורי המוכר מהתלמוד[2].
- דְּבַשׁ - שד"ל מפרש: דבש העשוי מצימוקים כיוון ש"דבש דבורים מצוי הוא במצרים הרבה, וכן דבש תמרים, ויש אומרים שהוא עשוי מצימוקים והוא נקרא בלשון ערבי dibs, ועד היום מביאים ממנו מחברון למצרים משא שלוש מאות גמל בכל שנה, ומערבים בו מים ושותים אותו במקום יין, והיין מעט במצרים". המילונאי הסורי בר בהלול פירש את המילה 'דבושא' כממתק הנעשה מצימוקים ודבש-צימוקים[3].
- נְכֹאת - ככל הנראה דונג דבורים (לפי תרגום אונקלוס). רס"ג מפרש חרוב.
- לֹט - הזיהוי אינו ודאי, אך גם כאן מדובר בפרי ששימש לרפואה, ייתכן שהכוונה לפירות "שיזף השיח" (Ziziphus Lotus). רס"ג מפרש ערמון, אף שעץ זה אינו סגולי לארץ, אך הוא צומח בסוריה ובלבנון.
- בָּטְנִים - פרי אלת הבטנה, הוא הפיסטוק.
- שְׁקֵדִים - שקד מצוי.
זמרת הארץ מלמדת על כלכלת ארץ ישראל ומצרים
כאשר יעקב שולח את המנחה הייחודית של ששת המינים הנזכרים, ארץ ישראל נמצאת לאחר מספר שנות בצורת. המנחות נשלחות למצרים החזקה והעשירה. נסיבות אלה מלמדות על שתי עובדות:
- המינים הנזכרים, ובפרט הפירות, גדלים בארץ ישראל גם לאחר מספר שנות בצורת.
- מצרים ענייה במינים אלה. לא צומחים בה עצי פרי והיא תלויה בתוצרת המגיעה מארץ ישראל (ובפרט מחלקיה הצפוניים הקרירים). ייתכן שגם החניטה של גופות מתים התבססה על צרי ונכאות ומכאן חשיבותם הגדולה.
החשיבות הגדולה למצרים של מינים אלה דווקא מוזכרת בפסוק נוסף בספר בראשית:
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה
שד"ל מעיד שגם בימיו (המאה ה-19) נהוג להוביל דבש-צימוקים מארץ ישראל למצרים כי "היין מעט במצרים".
מן הפרשנות המסורתית
רש"י מפרש: מזמרת = "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם." על הבטנים אמר: "לא ידעתי מה הם." גם אבן עזרא מתקשה בעניין הבטנים, שאין להם מקבילה במקרא ומשער שמדובר באגוזים.
הספורנו (ר' עובדיה ספורנו): "ראוי שתהיה מעט, אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך."
רד"ק, בהקשר של פירוש הפסוק במלכים א', י', י"ג: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ, כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" אומר "מזמרת הארץ, דברים הנמצאים בארץ ישראל ואינם נמצאים בארצה ונתן לה מהם כיד המלך לרוב."
ר' אברהם בן יעקב סבע, מקובל ממגורשי ספרד, סבר שהמנחה שימשה בידי יעקב כנשק מטפיזי (קמע) כנגד הגורם שאיים על משפחתו "כי בכאן למדם סוד צנ"ד לב"ש (כלומר ראשי התיבות)... והוא מסוגל לכל צרה דכתיב (על פי איוב, ה', י"ט) בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ו' אותיות"[4]. כך מפרש גם ר' חיים ויטאל[5].
ששת המינים לעומת שבעת המינים
נגה הראובני הצביע על כך שששת המינים של זמרת הארץ גדלים בארץ ישראל גם בתנאים קשים של בצורת, הם גדלים בר וגם אוכלוסייה של רועי צאן יכולה לאסוף אותם על בסיס מזדמן.
לעומת זאת, שבעת המינים מאפיינים חקלאות של ישיבת קבע. אלו גידולים הזקוקים ליד אדם על מנת שיתפתחו כהלכה ויניבו פרי, או לעיבוד לשם יצירת התוצרת החקלאית (שמן ודבש-תמרים).
הציון של שבעת המינים שהתברכה בהם הארץ בא בתנ"ך רק כאשר בני ישראל עוברים לישיבת קבע. האבות היו רועי צאן ולא חקלאים יושבי קבע לכן בזמנו של יעקב המנחה שהוא נותן מכילה את מיני זמרת הארץ ולא משבעת המינים.
קישורים חיצוניים
- זמרת הארץ באתר נאות קדומים
- זהר עמר, "זמרת הארץ" על פי רב סעדיה גאון, שיח שדה, גיליון מס' 2
הערות שוליים
- ↑ מרכול ושמו שיזף/ יוסי בוכמן, טבע וארץ 262, נובמבר 1993
- ↑ זהר עמר, "זמרת הארץ" על פי רב סעדיה גאון, שיח שדה, גיליון מס' 2
- ↑ זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, יד יצחק בן צבי, תש"ס, עמ' 113
- ↑ צרור המור, ביאור על התורה על דרך הדרוש והקבלה
- ↑ שער הכוונות, דרושי תפילת השחר, דרוש ג'