טיעון העד (יהדות)

ימי הביניים

רס"ג העלה את הטיעון כי יחידים עשויים לטעות או לשקר, אך אין זה סביר להניח כי קבוצה גדולה של אנשים תטעה ותתפתה לשקר אחד ויחיד,^[1] שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו עניין הסכמתם"^[2] רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם, לא היו בניהם של האנשים הטוענים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה, מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה.

רס"ג סבר גם כי הוכחה נוספת ניתנת בניסים הרבים שחווה עם ישראל בדרכו לארץ ישראל. אילו היה משה אדם סתם, ולא שליח ה', לא היה יכול לקיים ניסים אלו. רס"ג ראה בנס המן את ההוכחה הטובה ביותר לכך, "לפי שהדבר המתמיד בו יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מיליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באוויר ואילו הייתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם..."

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את הטיעון כך: "דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עיניים."^[3] ריה"ל לא הגדיר במדויק מה כוונתו באמירה שהקבלה "דומה למראה עיניים" ויש שפירשו אותה כדבר שאיננו טענה שכלית-היסטורית רגילה אלא הבנה הקשורה לקישורו של היהודי לעמ"י וכדומה.^[4] גם לפי הבנה זו, החלק הראשון של הטיעון ("דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים") מקבילה לחלק הראשון של הטיעון כפי שהוגדר למעלה. רבים מכירים את הטיעון בשם "טיעון הכוזרי" בשל מה שנכתב בספר הכוזרי (מאמר א, קטע כה): "האמונה שאני חייב בה התחייבנו בה כל האומה הישראלית, אשר התבררה להם מציאות ה' במראה עיניהם במעמד הר סיני. ומשם ממשיכה המסורת שנמסרה מדור דור, והיא בבחינת מראית העין לדורות הבאים".

הרמב"ם מתייחס בספרו משנה תורה לחלק הראשון של הטיעון בלבד (כיצד ההתגלות מוכיחה את האמונה בכך שהתורה ניתנה מה') ומתעלם שם מהשאלה כיצד נדע אנו שלא נכחנו בהתגלות שהיא אכן אירעה. למעמד הר סיני הייתה חשיבות מכרעת. עד אז הייתה אמונתם של בני העם במשה מלווה ספק מסוים, שמא כישוף היה בדבר: "... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך..."^[5] מכאן הוכיח הרמב"ם כי נבואת משה עדיפה על נבואת שאר נביאים ואין להאמין לאדם הטוען שהוא נביא ויאמר דברים שסותרים את נבואת משה. הרמב"ם כותב גם שבתורה מפורש שאין בה "לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת" ולפיכך מי שיעשה נס ויטען שהוא נביא שנשלח לביטול המצוות, לשנותן או לפרשן באופן חדש שלא שמענו ממשה הוא בוודאי נביא שקר.^[6]

רבי יוסף אלבו כתב בספרו "העיקרים"^[7] כי לא ייתכן כי המסורת זויפה: "לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור [כלומר, אמונה או תפישה] חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר..."^[8] בדומה לרמב"ם, ר' יוסף אלבו טוען שהאמונה במשה רבנו הוכחה בייחוד על ידי ההתגלות הישירה אל כל העם ולכן היא חזקה יותר מהאמונה בכל שאר הנביאים.^[9] ר' יוסף אלבו מוסיף וטוען שמאחר שהנצרות והאסלאם לא ניתנו בהתגלות המונית אין לראות בהן דתות שמקורן מהאלקים. ובכללות הוא אומר: "...וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה (הכוונה - כמו מעמד הר סיני) איננה אלקית."^[10] עוד כותב ר' יוסף אלבו שאין לחשוש שהתורה שבידינו אינה זאת שניתנה ממשה כיוון שבכל דור ודור היו נביאים או חכמים שדאגו להעברתה המדויקת, גם כאשר המלכים היו עובדי עבודה זרה. הוא מוסיף שאין להחשיב את נוסחי התורה שבידי עמים אחרים כמערערים על נוסח התורה היהודי (כאשר הם שונים) כיוון שהם נכתבו על ידי מעתיקים שלא היו בקיאים בתורה ואין להשוותם ליהודים שהחשיבו מאד את העברת התורה מדור לדור, עד שדאגו ללמוד גם את הכתיב המלא והחסר ולכתוב על כך הערות בספר בשם "מסורה".^[11]

המלבי"ם בפירושו על התורה (שמות יט, ט) מציג את הטענה בכותבו: "רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, ועל כן כל מי שיקום לאמור שהוא שליח מן ה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלקים בפרסום גדול כזה, אינה אלוקית, וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה שישיבו לו שצריך שיתראה ה' בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה, כי בדבר המצטווה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אפילו בדורו, וכל שכן בדורות אחרים".

טיעון דומה הועלה גם בספר החינוך, שבו נטען, בתחילת ההקדמה כי כמו שבעדות משפטית, מקובל הן בתורה והן בדיני הגויים להאמין לעדות שניים או שלושה אנשים, קל וחומר לאמונה בתורה שנמסרה על ידי עדים רבים הרבה יותר.

במאה העשרים והעשרים ואחת

הרב דוד גוטליב לקח את טיעון העד, ופירמל אותו למה שהוא קורא "עיקרון הכוזרי", שאומר כך: "יהי מאורע אפשרי E, שבמקרה ואכן יתרחש, יותיר כמויות אדירות של ראיות זמינות המעידות על התרחשותו. אם הראיות לא קיימות, אנשים לא יאמינו שמאורע E התרחש". עיקרון הכוזרי אומר שיש גבול למה שאנשים מסוגלים להאמין - לא ניתן לגרום לאנשים להאמין במשהו שסותר את עיקרון הכוזרי. הרב גוטליב טוען שמבחינה אמפירית העיקרון שלו מעולם לא הופרך - שכן אין בהיסטוריה אף דוגמה שהפרה את עיקרון הכוזרי, קרי מאורע E שהתרחשותו מותירה עדויות רבות, שאנשים האמינו שהתרחש, למרות שהוכח שלמעשה הוא לא התרחש. ולכן, אין זה מתקבל על הדעת להניח שמעמד הר סיני, שהתרחשותו מותירה עדויות אדירות בדמות זיכרון של כל העם היהודי, לא התרחש, שכן הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה להפרת עיקרון הכוזרי.

בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב.^[12]

בין המרצים הגדולים בעניין זה נמנה הרב לורנס קלמן אשר בהרצאותיו נוהג הוא להציע את שיטתו בעניין זה בה הוא מחלק את אפשרויות הפרכת הטיעון לשלשה סוגים.^[13]