יחסי בוסניה והרצגובינה–הונגריה

השלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה

ב-1867 נכללו האזורים בוסניה והרצגובינה אשר נשלטו בידי האימפריה העות'מאנית במסגרת וילאייט בוסניה. בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית מנדט על השטחים, פרט לאזור הרצגובינה הישנה אשר הועבר למונטנגרו. העות'מאנים נותרו השליטים הרשמיים באזור, אולם בפועל הוא נוהל בידי האוסטרו-הונגרים. כניסת הצבא האוסטרו-הונגרי לתוך בוסניה והרצגובינה נתקלה בהתנגדות מוסלמית. המוסלמים מרדו ונוצחו סופית רק בשנת 1883. הנוצרים, שפיתחו ציפיות, התאכזבו במהרה מהשלטון החדש. הצרה הייתה שהאימפריה האוסטרו-הונגרית הייתה ממלכה דואלית אשר בה היה מקום שווה הן לאוסטריה והן להונגריה. שתי המדינות גבלו בבוסניה, ולא הצליחו להגיע להסכמה איזו מהן תספח אותה. לפיכך הוחלט ששתי המדינות ינהלו את האזור במשותף. מה שהפך את הבירוקרטיה המסובכת בלאו הכי של האימפריה, למסובכת אפילו יותר בבוסניה והרצגובינה. זכויות שונות כמו זכות החנינה, הוענקו לשר האוצר המשותף (בניגוד לרוב המשרות באימפריה, לא היו שרי אוצר נפרדים לאוסטריה ולהונגריה, אלא שר אוצר משותף אחד). מושל מטעם הצבא היה אחראי על הניהול בפועל של האזור.

באוסטריה ובהונגריה היו שיטות משפטיות שונות ובבוסניה הוחלט להפעיל את השיפוט הצבאי ולמעשה המשיכו להסתמך על המשפט העות'מאני. הממשל החדש שמר על הסדרים הישנים, כולל המיסים המיוחדים המוטלים על הנוצרים. הוחלט לשמור על מאזן קבוע בין ההוצאות וההכנסות של המחוז וכך הוגבלו אפשרויות הפיתוח. מבחינה לאומית נוצר תהליך שהביא להזדהות הקתולים עם העם הקרואטי והאורתודוקסים עם העם הסרבי, שני עמים ששכנו על גבולות בוסניה. הבוסנים המוסלמים, ששפתם הייתה סרבו-קרואטית, ניצבו בפני בעיה של זהות לאומית. במהלך השלטון העות'מאני הם ראו עצמם טורקים בוסניים, חלקם למדו טורקית, המשכילים השתמשו בטורקית, פרסית וערבית. הסרבים והקרואטים השתדלו לשכנע את הבוסנים המוסלמים לראות בעצמם סרבים או קרואטים בני דת האסלאם ומעטים השתכנעו והצטרפו למפלגות לאומיות סרביות או קרואטיות. באזור קמה תנועה חזקה ששאפה להקמת מדינה של הסלאבים הדרומיים. מרבית הבוסנים המוסלמיים תמכו בתנועה/מפלגה ששאפה להבטיח אוטונומיה תרבותית-דתית.

האוסטרו-הונגרים שאפו לספח לחלוטין את השטחים, והצליחו להגיע להבנה בנושא עם העות'מאנים, ממלכת איטליה והקיסרות הגרמנית. עם זאת סרביה ומונטנגרו היו בדעה שהשלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה והרצגובינה הוא זמני, וכי השטחים צריכים להתחלק ביניהן. באוקטובר 1908 נכנסו כוחות אוסטרו-הונגריים לבוסניה, מה שפתח את "משבר בוסניה". האימפריה הרוסית, בריטניה וצרפת הודיעו שהן לא מכירות בסיפוח, וסרביה ומונטנגרו גייסו את צבאן. בתחילת 1909 חזרו בהם הרוסים, הבריטים והצרפתים, בניסיון למנוע מלחמה, והפעילו לחץ מתואם על הסרבים להכיר גם הם בסיפוח. בלית ברירה נתנו הסרבים את הסכמתם. מונטנגרו רוצתה בהכרה בשליטתה המלאה בשני ערי חוף ובמתן לה היתר להקים צי.

הצלחותיה הצבאיות של סרביה במהלך מלחמות הבלקן, כמו גם הזעם על סיפוח בוסניה, עוררו רגשות לאומיים אצל הסלאבים הרבים שחיו באוסטרו-הונגריה ורצו להסתפח לסרביה ולהקים עמה את "יוגוסלביה". בחמש השנים שקדמו ל-1914, ביצעו לאומנים סרבים מספר רב של פעולות טרור והתנקשות כנגד הממשל האוסטרו-הונגרי בבוסניה, הרצגובינה וקרואטיה. פעולות אלו זכו לתמיכה ספוראדית וחשאית מצד סרביה. ב-1910 ניסה סטודנט צעיר בשם בוגדן ז'רייץ' לרצוח ביריות את המושל הצבאי של בוסניה, הברון ורשנין. על אף שנכשל, ותואר בעיתונות כמטורף, מעשהו עורר השראה אצל לאומנים סרבים ובוסנים רבים, במיוחד צעירים. ארגונים לאומניים רבים כמו "היד השחורה" ו"בוסניה הצעירה" פעלו באזור. ביוני 1914, רצחו לאומנים בוסנים בסרייבו את פרנץ פרדיננד יורש העצר האוסטרו-הונגרי. הרצח הוביל למשבר יולי, אשר בעקבותיו פרצה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הסתיימה ב-1918, ובעקבותיה פורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית. שטחי בוסניה והרצגובינה סופחו למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים ובהמשך לממלכת יוגוסלביה.

מלחמת העולם השנייה

באפריל 1941 פלשו כוחות גרמניה הנאצית והונגריה, לממלכת יוגוסלביה וכבשו אותה, ואזור בוסניה צורף לקרואטיה העצמאית, שהייתה למעשה גרורה גרמנית. השלטון הגרמני נמשך בבוסניה כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה חזרה בוסניה להיות חלק מיוגוסלביה בראשותו של טיטו.

בוסניה העצמאית

באוקטובר 1991 הכריזה בוסניה והרצגובינה על ריבונותה, אשר אושרה במשאל עם ב-5 באפריל 1992, וב-10 באפריל 1992 כוננה הונגריה יחסים דיפלומטיים עם בוסניה והרצגובינה.