ירון לונדון

ירון לונדון
לונדון בינואר 2013
עיסוק מנחה טלוויזיה, עיתונאי, פובליציסט, שדרן רדיו, שחקן, פזמונאי

ירון לונדון (נולד ב-24 באוגוסט 1940) הוא עיתונאי, פובליציסט, קריין, פזמונאי, שדרן רדיו, שחקן קולנוע וטלוויזיה, ומנחה טלוויזיה ישראלי.

ביוגרפיה

לונדון נולד וגדל בתל אביב. אביו היה השחקן בצלאל לונדון, משחקניו הראשיים של תיאטרון "המטאטא", התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ. סבו היה סוחר עצים מצליח ששימש גם כרב מטעם שלטונות האימפריה הרוסית. אמו של ירון לונדון הייתה מורה לעברית שעלתה לארץ ב-1924 מאוקראינה והצטרפה לגדוד העבודה.

יגאל מוסינזון, יוצר סדרת הספרים המפורסמת "חסמבה", יצר את דמותו של ירון זהבי, גיבור הסדרה, בהשראת דמותו של לונדון הצעיר, אשר אביו בצלאל היה ידיד של יגאל[1][2]. לונדון התחנך בילדותו בגן הילדים של חוה ורבה בתל אביב, אחר-כך למד בגימנסיה הרצליה ובנעוריו למד בפנימייה החקלאית בכפר הירוק. החל את שירותו הצבאי בגלי צה"ל, ועקב מעשה קונדס של זריקת רימון עשן לתקליטיית התחנה הודח והועבר לתפקיד סמל משמעת בבסיס של חיל החינוך[3]. בשנת 1961, לאחר שירותו הצבאי, עבר לירושלים ללמוד גרפיקה בבצלאל. בשנת 1962, במהלך לימודיו, החל לעבוד כקריין חדשות ב"קול ישראל".

כעיתונאי וכאיש טלוויזיה

לונדון החל את מסלול עבודתו המקצועית כשדרן רדיו בקול ישראל, והיה שליח רשות השידור בפריז. לונדון נחשב למגיש הראשון של מגזין הערב "היום הזה" של רשת ב'[4]. בתחילת שנות השבעים, החל להגיש תוכניות אירוח בטלוויזיה הישראלית. במשך השנים הגיש מגוון תוכניות תעודה ומלל ובהן: "טנדו" (תוכנית ראיונות שבמסגרתה אירח לונדון אורח אחד לריאיון עומק)[5], "עלי כותרת", "דילמה", "מצב הרוח", "סופשבוע", "ככה וככה", "סוף ציטוט" (תוכנית שנוצרה בהשראת ברנאר פיבו) ו"שבעים פנים" שעסקה בפרשת השבוע. תוכניות אלה תרמו במהלך השנים לעיצוב השיח הציבורי ועמדו במרכז ההוויה התרבותית בישראל.

בשנות ה-80 נמנה עם הכותבים הקבועים של הירחון מוניטין וכן כתב בעיתון "חדשות".

באוקטובר 1991, הורשע לונדון בתקיפת חבר תנועת כך, אסף רוזנברג, ונקנס ב-2,500 ש"ח. מכתב האישום עלה כי בשנת 1988, לונדון הנחה שיח בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהתקיים בבית לסין. מספר אנשים מהקהל קטעו את הדוברים והפריעו למהלך התקין של הדיון. לונדון ירד מהבמה וסטר בפניו של רוזנברג שלוש פעמים[6].

בשנים 1989–1993 הנחה לונדון את תוכנית הילדים "מסיבת גן" ולאחר מכן את התוכנית "בסלון של ירון". הוא השתתף גם בקלטות וידאו לילדים: "איתמר מטייל על קירות", "איתמר צייד החלומות" ו"איתמר וכובע הקסמים השחור" (על פי דויד גרוסמן), "מעשה בחמישה בלונים" ו"ירון בעל החלונות".

הוא עבר לערוץ 2 עם הקמתו ב-1993, ויצר בו סדרות תעודה שעסקו בחברה הישראלית ובהן: "הפואטיקה של ההמונים" "רבותי ההיסטוריה", ו"השמן עם הסוני".

בשנת 2002 הנחה את תוכנית הטלוויזיה "חמש וחצי" בערוץ הילדים, בה הסביר מאורעות אקטואליים בסגנון המותאם לילדים.

בסמוך להקמת ערוץ 10, עבר לונדון למערכת זו, שם שימש כמנחה לצד מוטי קירשנבאום בתוכנית האקטואליה היומית "לונדון את קירשנבאום". לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הנחה עם קירשנבאום את התוכנית "המועמד". לונדון המשיך בהגשת התוכנית לבדו לאחר פטירת קירשנבאום ב-2015 והמשיך בהגשתה כמנחה עד דצמבר 2018, הודיע ערוץ 10 על החלפתו של לונדון ותוכניתו "לונדון וקירשנבאום", בתוכנית אקטואליה חדשה בהגשת אמנון לוי, בטענה כי לונדון ביקש לעזוב. לונדון הכחיש כי ביקש לעזוב את הערוץ[7].

לונדון היה חבר מערכת עיתון "ידיעות אחרונות" בין השנים 1988–2007 ופרסם בו כתבות וראיונות רבים. במשך שנים אחדות ערך את הירחון "סטטוס - הירחון לחשיבה ניהולית".

בשנת 2009 שודרה סדרה תיעודית בת שישה פרקים בהנחייתו. הסדרה "לונדון פינת בן יהודה", העוסקת בשפה העברית, הוכתרה כ"הסדרה התיעודית הטובה ביותר לשנת 2009" על ידי חברי האקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע, ובנוסף, זכתה בתואר זהה על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים. הסדרה שודרה בערוץ yes דוקו ומאוחר יותר בערוץ 10.

בשנת 2011 יצר והגיש סדרה תיעודית נוספת בת 4 חלקים, "העם הנבחר", העוסקת בסמלי מיתוס בחברה הישראלית. הסדרה שודרה בערוץ 8 בהוט ובהמשך בערוץ 10, בשם "הצבר".

בדצמבר 2012 נמנה עם 42 אינטלקטואלים שעתרו לבג"ץ במטרה לקבל אישור להירשם כחסרי דת במשרד הפנים, והצהיר שהעתירה עקרונית כדי לאפשר חופש הגדרה וכי הוא עצמו לא ישנה את מעמדו.

החל משנת 2013 הגיש לונדון את התוכנית "מה זה מוזה" בטלוויזיה החינוכית[8].

בשנת 2018 ביצע קריינות של פרוטוקולים סודיים שנחשפו בתוכנית "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שעסקה בקליטת עולי ארצות ערב בימי קום מדינת ישראל.

ב-19 במאי 2019 החל לונדון להגיש את תוכנית התרבות "גאולה ולונדון" בכאן 11, יחד עם גאולה אבן-סער, אך שידורה הסתיים לאחר פחות משנה[9]. ב-27 בפברואר 2020 שודרה התוכנית האחרונה[10].

לונדון ב-2010

פרסים

לונדון הוא חתן פרס סוקולוב למפעל חיים בתקשורת אלקטרונית לשנת 2007. בנימוקי הוועדה נכתב כי הפרס הוענק לו "על הישגיו הרבים לאורך שנים, פיתוח ז'אנרים טלוויזיוניים, הצטיינות בעריכת ראיונות ועבודה דוקומנטרית רבת פנים"[11].

בשנת 2009 הוענק ללונדון פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, יחד עם מוטי קירשנבאום וסבר פלוצקר, על תרומתם לתקשורת הישראלית. הבחירה בעיתונאים הוותיקים התקבלה על ידי הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב ונשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרופסור רבקה כרמי[12]. בתגובה להענקת הפרס אמר לונדון:

"הפרס הזה משמח ומטריד. הוא משמח מפני שעונג הוא לקבל פרס מעמיתיך שבדרך כלל ששים למשבתך ולא להצלחותיך, ואם יש אחדות דעים אפילו בקבוצה קטנה של עיתונאים הקוראים את זהותם של מקבלי הפרס, הרי שזה מאוד נעים; וזה מטריד מפני שאני חש שככל שאוזל הטסטוסטרון מגופי, כך מתרבות המחמאות ומתרבים הפרסים שאני מקבל".

ראיונות בולטים כמנחה בטלוויזיה

ירון לונדון באולפני התוכנית לונדון את קירשנבאום, אוגוסט 2011
  • בשנת 1975, ראיין לונדון את הזמר ניסים סרוסי בתוכניתו "טנדו", ביקר את מילות שיריו ותהה מה סוד הצלחתו, תוך שהוא מציג את מילות שיריו באופן מגוחך. לונדון הציג את סרוסי באופן שרבים ראו כמתנשא ומזלזל. הראיון הפך לאחד מסמלי מאבק המזרחיים כנגד הקיפוח התרבותי והזלזול במוזיקה המזרחית בישראל. הקלטות ראיון זה לא שרדו, אולם קיים מערכון של ניקוי ראש בכיכובו של דובי גל בו מוצג לונדון כמקנא בסרוסי. לאחר שנים הסביר לונדון את שאלותיו כמושפעות מראיון עם שארל אזנבור בו צפה, ובו נשאל אזנבור שאלות דומות והצליח להשיב כהלכה. בשנת 2016 שב סרוסי להתראיין ולשיר בתוכניתו של לונדון.
  • בשנת 1992, ראיין בבית חולים את הסופר פנחס שדה, שחלה בסרטן ריאות ומת כשנה וחצי לאחר מכן. ראיון זה הכה גלים, בעיקר בשל התייחסותו של לונדון לנושא רגיש מבחינתו של שדה - מותה של המשוררת חבצלת חבשוש.
  • בשנת 2008, ראיינו לונדון וקירשנבאום בתוכניתם את אורן זריף, המתיימר לטפל באנשים במצוקה נפשית ופיזיולוגית. לקראת סוף הראיון, כינה לונדון את זריף "נוכל" ואמר שאינו מאמין בשיטות הטיפול שלו[13]. לאחר הראיון הוטרד לונדון באיומים על חייו באמצעות חיוג ממספרי טלפון חסויים, ובעקבות זאת הגיש לונדון תלונה למשטרה[14]. למרות הראיון ותקרית זו, הכריז אורן זריף בבלוג שלו מספר חודשים לאחר מכן, שירון לונדון הוא לא אחר מאשר המשיח, ושבכוונתו להשקיע כ-5 מיליון ש"ח בקמפיין להפצת בשורה זו[15].
  • אחרי מותו של מוטי קירשנבאום בשנת 2015 המשיך לונדון להגיש את התוכנית לונדון את קירשנבאום לבדו. בשנת 2017 נפסק שידור התוכנית והיא חדלה להתקיים. בשנת 2019 לונדון שב למסך הטלוויזיה בתאגיד השידור כאן יחד עם גאולה אבן סער בתוכנית שכותרתה גאולה ולונדון.
  • ב-26 באוגוסט 2019 השתמש לונדון בביטוי "פראי אדם" כאשר דיבר על הערבים. הנהלת התאגיד שקלה לפטר אותו והודיעה כי “מדובר באמירה אומללה של פרובוקטור עול ימים ולא של אושיית תרבות. מצפים ממר לונדון להתנצל על האמירה עד מחר בחצות היום". למחרת לונדון התנצל על התבטאותו.

כפזמונאי

בשנים 1964- 1982, עסק לונדון בכתיבת פזמונים. שירו הראשון שהתפרסם היה "בשום מקום" (לחן: אלונה טוראל). בין שיריו, כמה שהפכו ללהיטים: "שיר הטלפון", "אליעזר בן-יהודה", "גשר אלנבי", "עמיחי", "החיים היפים", "לו הייתי פירט", "בואי לאילת", "ציף ציף מעל הרציף", "כולם חכמים כולם" ו"מרדף". לימים אמר ירון לונדון בריאיון עיתונאי "יש שיר אחד שהיום לא הייתי כותב, וזה 'מרדף', שנמצא בדיסק. יש בשיר הזה תיאורים עם נימות פשיסטיות שהיום לא הייתי כותב"[16]. שיר זה עוסק בארץ המרדפים ומביע אהדה אל הטורחים על הביטחון השוטף. עם מבצעי פזמוניו נמנו שלישיית הגשש החיוור, להקת הנח"ל, חוה אלברשטיין, מתי כספי והשלושרים. בשנת 2005 יצא לאור הדיסק "לו הייתי פירט", ובו אוסף פזמוניו.

חיים אישיים

לונדון היה נשוי לנירה לונדון עד למותה בפברואר 2010. ללונדון ארבעה ילדים, ובהם הקריקטוריסטית והסופרת דניאלה לונדון דקל[17], והעיתונאי יואב זהבי-לונדון.

בעשור השני של המאה ה-21 לונדון הוא בן זוגה של הסופרת מיכל זמיר. מתגורר בתל אביב. לונדון הוא אתאיסט[18].

לקריאה נוספת

  • הציבור הדתי והתקשורת, מאת אפרים זורוף, בהשתתפות לונדון, נדפס בכלביא יקום, תשס"א 2001
  • זהות ודמוגרפיה, מאמר שפרסם לונדון בגשר, 145, תשס"ב 2002
  • "דתיים וחופשיים", מאמר שפרסם לונדון באסופה אנו היהודים החילוניים - מהי זהות יהודית חילונית?, עורך דדי צוקר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2007, עמ' 23–39

מפרסומיו של לונדון

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ לו הייתי פיראט : זיכרונות / ירון לונדון, ירושלים : כתר ספרים, 2014
  2. ↑ אוריאל אופק, מטרזן עד חסמבה, מסדה, עמ' 225-226
  3. ↑ עוז אלמוג, ‏ירון לונדון מגדיר רף ביקורתי חדש בראיונות טלוויזיוניים, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 11 באוגוסט 2009
  4. ↑ מיכאל טוכפלד, הסודות שקשבנו מיכאל גורדוס לא גילה, באתר nrg‏
  5. ↑ יוסי ביילין, טנדו מרובע, דבר, 11 ביולי 1974
  6. ↑ איתן מור, ירון לונדון סטר לאיש כך ונקנס, ידיעות אחרונות, 11 באוקטובר 1991
  7. ↑ נתי טוקר, ירון לונדון: "אני המום מהודעת ערוץ עשר. מעולם לא ביקשתי לעזוב", באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2018
  8. ↑ נחום מוכיח, ראיון: ירון לונדון חוזר לגן, באתר nrg‏, 25 בדצמבר 2013
    20 שנים אחרי מסיבת גן: ירון לונדון חוזר להנחות תוכנית ילדים, באתר של "רשת 13", 13 בינואר 2014 (במקור, מאתר "nana10") - מתוך תוכנית הבוקר "אורלי וגיא", ערוץ 10
  9. ↑ שגיא בן נון‏, אחרי 8 חודשים בלבד: התכנית "גאולה ולונדון" יורדת מהמסך, באתר וואלה! NEWS‏, 13 בינואר 2020
    תוכניתם של גאולה אבן וירון לונדון יורדת מהמסך, באתר מעריב השבוע, 13 בינואר 2020
  10. ↑ גאולה ולונדון - 27 בפברואר 2020, באתר כאן - תאגיד השידור הישראלי
  11. ↑ מרב יודילוביץ', פרסי מפעל חיים לאורי קליין ולירון לונדון, באתר ynet, 28 באוקטובר 2007
  12. ↑ פרסי "מפעל חיים" לירון לונדון, מוטי קירשנבאום וסבר פלוצקר, בכנס אילת לעיתונות 2009, אגודת העיתונאים תל אביב
  13. ↑ "זה שם עם ערך", באתר של "רשת 13", 19 באוגוסט 2008 (במקור, מאתר "nana10") - הראיון מתוך התוכנית "לונדון את קירשנבאום", ערוץ 10
  14. ↑ רוני זינגר-חרותי, האם ההילר אורן זריף מאיים על ירון לונדון?, באתר TheMarker‏, 21 באוגוסט 2008
  15. ↑ "בערוץ 10 נחשף המשיח", מתוך הבלוג של אורן זריף
  16. ↑ ענבל שתיוי, ציף ציף, באתר nrg‏, 23 בינואר 2005
  17. ↑ רותה קופפר, האם ירון לונדון אוהב את אשתו, באתר הארץ, 2 בפברואר 2006
  18. ↑ יאיר נתיב, "לפעמים אני אומר לעצמי: 'שיחקת אותה'", אתר מאקו, 28 במרץ 2013
  19. ↑ יצחק לאור, ירון לונדון, המבוגר הלא אחראי, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2014
  20. ↑ רוביק רוזנטל, "קישון: שמו הולך לפניו": מלחמת ששת הימים הרגה את הסאטירה של קישון, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2017

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.