כינוי רמז

כינויי הרמז הם תת-קבוצה של שמות גוף, המשמשים תחליף לשם ומציינים עצם שכבר הוזכר.

כינוי רמז הוא כינוי המצביע על שם עצם מסוים. הוא מצביע על:

1. מין (זכר/נקבה)
2. ריבוי (יחיד/רבים)
3. קרבה (קרוב/רחוק)

כינויי הרמז בעברית

מקורן של צורות הנקבה וצורות הרבים השונות מצוי בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חכמים. בלשון המקרא מקובלות הצורות 'זאת' ו'אלה', בעוד שבלשון חכמים רווח השימוש בצורות 'זו' ו'אלו'.^[1]

בעת הוספת יידוע מקובל להוסיף יידוע לצורות מלשון המקרא ולא לצורות מלשון חכמים (הילדה הזאת, או ילדה זו; אך לא: הילדה הזו).

כינויי רמז נוספים עשויים לשמש הביטויים 'הלז' (ליחיד) 'הללו' (לרבים).

לדוגמה: הנרות הללו אנו מדליקים.

כינוי הרמז יכול לבוא לפני או אחרי השם שהוא רומז עליו. כאשר כינוי הרמז בא אחרי השם ומתאים לו ביידוע, הוא משמש כלוואי במשפט.

לדוגמה: בית זה נבנה במאה ה-19. החוקרים האלה ידועי שם.

אולם כאשר כינוי הרמז בא לפני השם שהוא רומז עליו, הוא אינו מיודע ומשמש כנושא במשפט. במשפט (שמני) השם יכול להיות מיודע או בלתי מיודע.

לדוגמה: זה בית מן המאה ה-19 / זה הבית מן המאה ה-19. אלה חוקרים ידועי שם / אלה החוקרים ידועי השם.

כינויי הרמז לקרוב ולרחוק קיימים גם בשפות נוספות. בערבית هذا ( זה/ הזה ), هذه (זאת / הזאת), هولاء (אלה/ האלה), ذلك (ההוא), تلك (ההיא), أولائك (ההם/ההן).

כינוי הרמז בערבית לעולם יבוא לפני השם שהוא רומז עליו, ומבחינה תחבירית השימוש בו זהה לעברית (יכול לשמש כלוואי או כנושא במשפט).

לקריאה נוספת

• חגית אהרווף, ללוש לשון, הוצאת משרד החינוך והתרבות המנהל הפדגוגי האגף לתוכניות לימודים ירושלים, 1993
• מ.מ.מנסוביץ, הדקדוק המעשי, הוצאת "תושיה", 1927
• סייד פרז' ראשד, השפה העברית, דאר אלמריח', 1993

קישורים חיצוניים

• כינויי רמז באתר האקדמיה ללשון העברית

הערות שוליים