כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו
כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו הוא כלל הלכתי האומר כי כל דבר שנאסר בהחלטה של כוח מסוים, כמו מניין בית דין או נבואה, צריך החלטה בהרכב בעל כוח הלכתי שווה, כדי להתירו.
מקור במקרא
המקור במקרא לכלל זה הוא מהפסוק "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם"[1]: שבא להתיר יחסי אישות לאחר סיום מעמד מתן תורה, למרות שהאיסור "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"[2] נאמר רק לכבוד מתן תורה, כאמור בתחילת אותו פסוק עצמו - "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים", היו צריכים ציווי מפורש להתיר ביאה.
באופן דומה, באה התורה להתיר קרבה פיזית של אנשים ובעלי חיים להר סיני לאחר סיום מעמד מתן תורה, "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"[3] למרות שהאיסור על כך "גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא"[4] נאמר רק לכבוד מתן תורה.
בתלמוד
בתלמוד בבלי, הוכיחו ממשנה שכלל זה תקף גם באיסורים שהם מדברי חכמים. הראיה היא מברייתא שנכתבה בעקבות המשנה הקובעת כי כל פרי בכרם ששנחשב לכרם רבעי שיש להעלותו בשנה הרביעית לאוכלו בירושלים או לפדותו, לא יפדוהו, אלא יעלוהו לירושלים, בשונה מפירות המרוחקים מירושלים שמותר לפדותם. טעם התקנה הוא כפי שמסר רבי יוחנן"כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" - כבוד העיר הקדושה ירושלים. בברייתא מובא כי לרבי אליעזר היה כרם במזרח לוד לצד כפר טבי ולא היה יכול להעלות את פירותיו לירושלים ולכן ביקש להפקירו לעניים, עד שאמרו לו תלמידיו "רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו", ומכאן שלמרות שטעם התקנה התבטל, שהרי לאחר החורבן שבית המקדש לא שכן בירושלים לא היתנה סיבה כדי לעטר את ירושלים בפירות, הוצרך רבי אליעזר שבית דין יתיר את התקנה שקבעו להעלות את פירות כרם רבעי לירושלים[5].
בראשונים
בתקופת הראשונים היו שרצו לומר שחרם או תקנה שקבעו את זמנה מלכתחילה עד פסח או זמן קצוב אחר, צריך להמנות ולהתירה כהגיע הזמן, בדומה לאיסור ביאה שנקבע לזמן מתן תורה ולמרות זאת הוצרת הכתוב להתירה בפירוש לאחר מתן תורה. התוספות מבטלים סברא זו והם קובעים שבניגוד למתן תורה שבו האיסור לא הוגבל בפירוש עד לאחר מתן תורה למרות שטעמו נתפרש, הרי שבאיסור שזמנו נתפרש מלכתחילה עד זמן מסוים, אין צורך למניין כדי להתירו[6].
הערות שוליים
רישיון cc-by-sa 3.0