ליטון של עברית

צורך טכנולוגי

בשל חוסר יכולתן של כמה מערכות אלקטרוניות (מחשבים, טלפונים סלולריים ועוד) להציג עברית תקינה. גם הגופן המיוחד מעמיד קשיים, מה גם שטרם נוצר תקן לצורך זה (נכון ל-2006). בעבר השתמשו בליטון במסרונים (SMS) ובדואר אלקטרוני. בעיה זו הולכת ונעלמת.

בשל המגבלות של הכתב חסר הניקוד, שיידונו בהמשך, וחוסר בקיאות או חוסר ביטחון בשימוש בניקוד בציבור הרחב, יש המשתמשים בליטון כדי לבאר הגיית שם, ולהבדיל בין הומוגרפים.

כיוון הכתיבה של העברית הפוך מכיוון הכתיבה של השפות הנכתבות בכתב לטיני ושל המתמטיקה. דבר זה עלול ליצור בלבול וקושי בעת שילוב מילים באותיות לועזיות בתוך טקסט בעברית, או להפך. עניין זה מקשה על כתיבה רציפה בכתב יד. בעבר, בעת שימוש במחשב, נוצרו בעיות רבות עם כתיבה מעורבת בשפות, שלהן כיווני כתיבה הפוכים. כיום, קיימים אלגוריתמים להתמודדות עם כיווניות של שפות, אם כי עדיין נותרו מקרי קיצון מסוימים של בעיות כיווניות.

תחושה של בינלאומיות

ישנן חברות ישראליות רבות הבוחרות לעצמן שם מלוטן, כדי לתת לציבור תחושה של בינלאומיות או יוקרתיות (לדוגמה חברת Yes). ישנן אף חברות בעלות שם עברי, המחליטות מאותה הסיבה להחליף את שמן ללטיני (לדוגמה חברת Hot). גם פרסומות רבות בשלטי החוצות, שחברות פרסום ישראליות יצרו, כתובות כולן באנגלית, מאותו המניע. הנטייה ההולכת וגוברת בישראל לעבור לכתיב לטיני, היא נטייה ההפוכה לנטיה שחלה בתחילת המאה ה-20, של לעבור לכתוב ולדבר בעברית (עם הסיסמה "עברי - דבר עברית!").

חסרונות השיטה הקיימת

כיום השפה העברית נכתבת בעיקר בכתיב לא מנוקד, שהוא בעל חסרונות ניכרים:

• בכתיב חסר, כשהוא נכתב ללא ניקוד, חסרים התנועות והדגש החזק. אלה דרושים לשם זיהוי משקל המילה, המכיל מידע לגבי משמעותה. שיעור המידע הפונטי והדקדוקי הנעדר מהכתיב החסר מוערך בכ-40%^{[דרוש מקור]}. נוצרים הומוגרפים רבים. עבור הבנת הנקרא חייב הכתיב להכיל את המידע הדקדוקי השייך למילה בתוך המילה עצמה. ^{[דרוש מקור]}
• כתיב מלא מוסיף למילים קצת מידע פונטי, אבל גם הוא אינו חד משמעי.
• אותיות אהו"י עשויות לסמן עיצורים או אמות קריאה.
• כמעט ואי אפשר ללמוד את הגייתן התקנית של מילים חדשות, מקריאה בלבד. את העברית צריך לדעת מראש כדי לקרוא. מה שמקשה גם על לימוד השפה.
• בעיה נוספת יוצרות אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), שמוצמדות למילה שאחריהן.
• הצורך להבין את דרך הגייתן של מילים בעזרת הקשרן במשפט מצריך מאמץ קוגניטיבי רב יותר בזמן הקריאה, מאט את קצב קריאתם של הקוראים המיומנים וגורם לקריאה להיות מעייפת יותר.

הדרך המסורתית להתגבר על בעיות אלה היא בעזרת ניקוד, אך גם לשיטה זו חסרונות:

• רוב כותבי השפה אינם יודעים ניקוד, ואינם מבינים ניקוד היטב כאשר הם כותבים או קוראים.
• סרבול.
• התאמה לא טובה להגיית העברית המודרנית.

על כן, אדם שרוצה ללמוד עברית צריך ללמוד שלושה כתיבים: כתיב מנוקד, כתיב מלא חלקית, וכתיב מלא. השיטה הנוכחית גם מקשה על התעתיק משפות אחרות.

יתרונות השיטה האלפביתית

השיטה האלפביתית המלאה חפה מחסרונות אלה, ובנוסף:

• מאפשרת להביע בצורה מלאה, עד כמה שאפשר, את הדקדוק הקלסי של השפה העברית^{[דרושה הבהרה]}.
• כתוצאה משימוש בכתב אלפביתי גמור, אחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה מגיע לרמת קריאה גבוהה.
• הוכיחה את עצמה כשיטה טובה ויעילה לכתיבת שפות, ולא רק אירופאיות (כגון וייטנאמית, אינדונזית ומלטזית).
• מאפשרת ביעילות כתיבת מדע וטכנולוגיה בעברית.
• מספקת פתרון לכתיבה ברורה של הדקדוק החדש ההולך ונוצר בישראל.
• מאפשרת תעתיק פשוט והפיך לשפות המשתמשות בכתב לטיני.

בספרות המדעית מקובל כיום להשתמש בשפות המשתמשות בכתב הלטיני. ד"ר מיכאל אבינור טען שאילו היה כתיב לטיני בשפה העברית היה ניתן להשתמש בה במדע, אם לא כדי לכתוב מאמרים, לפחות כדי לקבוע מושגים. בצורה זו יימנעו מצבים שבהם תגלית בישראל מקבלת שם לועזי.^{[דרוש מקור]} מאידך, רבים חולקים על אבינור, ומביאים כדוגמאות סותרות, גם מושגים מדעים, שמקורם דווקא כן בעברית, לדוגמה מכתש. כמו כן ישנו אפילו שימוש בכתיב העברי (גם אם שימוש מועט), כך לדוגמה האותיות א', ב' ו-ג' משמשות לציון עוצמות של אינסוף במתמטיקה.

המטרה היא לכתוב את השפה העברית באלפבית גמור, בשיטת כתב פונמית, עד כמה שאפשר, של השפה העברית - עם אותיות ייעודיות לתנועות במעמד שווה לאותיות העיצוריות.

הצעות

עם תחיית הלשון העברית עלו הצעות לרפורמה במערכת הכתב, ולגיבוש מערכת כתב לטינית לכתיבת השפה העברית, בדומה לרפורמה שנערכה בטורקיה בשנת 1928 על ידי מוסטפא כמאל בה הוחלף האלפבית הערבי באלפבית הלטיני, עם התאמות נדרשות, לכתיבת השפה הטורקית. איתמר בן-אב"י, הילד העברי הראשון, ניסה זאת על ידי הוצאת שני שבועונים בעברית בכתב לטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934. זאב ז'בוטינסקי תמך אף הוא בליטון הכתב העברי.

בשנות ה-50 פיתח ד"ר מיכאל אבינור שיטת כתב לשפה העברית, הקרויה הכתב הכרמלי, הנותנת מענה לסוגיות לעיל.

נסיונות אלו לא נחלו הצלחה ולא נקלטו בקרב הציבור.

תקן ISO-259-3

רישום העיצורים עבריים לפי תקן זה:

טבלת השוואות לליטון של העברית בתקנים שונים: