מיכל

על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים. אם אין כזה, בחרו: שונות.

מִיכַל היא אישיות מהתנ"ך, בתו הצעירה של שאול המלך ואשתו הראשונה של דוד המלך.

בסיפור המקראי

לפי המסופר בתנ"ך,^[1] מיכל ניתנה כאישה לדוד לאחר שהבטחתו של שאול להשיא לו את בתו הבכירה, מרב, לא נתקיימה מאחר שנישאה לאיש אחר, עדריאל המחולתי. כמוהר לנישואיה, דרש שאול מדוד מאה עורלות פלשתים, מתוך תקווה שהדבר יביא למותו של דוד בקרב.

כאשר ניסה שאול להרוג את דוד בביתו, ושלח אנשים להורגו,^[2] מיכל הצילה את חייו. היא סייעה בידו להימלט דרך החלון, וחיפתה עליו בכך שהניחה במיטתו תרפים מכוסים, על מנת ליצור רושם שהוא חולה במיטתו. כשנחשפה התרמית שלה, נאלצה לספר לאביה שדוד אילץ אותה לעזור לו תחת איומי מוות.^[3]

לאחר שנמלט דוד מידי שאול והסתתר אצל הפלשתים, השיא אותה שאול בשנית לפלטיאל בן ליש.^[4] לאחר מות שאול ותפיסת המלוכה בידי דוד, דרש הוא לקבל אותה בחזרה מידי אשבעל, בן שאול.^[5]

מיכל נזכרת שוב בסצנת הסיום של סיפור העלאת ארון הברית לירושלים. כשהשקיפה מיכל מבעד לחלון וצפתה בדוד הרוקד בהתלהבות ללא חשש לכבודו, היא בזה לו בלבה על התנהגותו, שלהשקפתה אינה הולמת את מעמדו כמלך. כששב דוד לביתו נזפה בו מיכל על התנהגותו בנימה סרקסטית. דוד הגיב בלהט, והצהיר כי כל מעשיו היו לכבוד האל, והוא היה נכון להשפיל את עצמו אף יותר מכך. הסיפור מסתיים במילים: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

דמותה

סיפורה של מיכל בראשיתו הוא סיפור של אהבה ונאמנות לדוד. במהלך הזמן חלה תפנית. אהבתה התמימה של מיכל לדוד, הופכת לבוז. בספר שמואל ב, פרק ו, דוד מנצח באחת ממלחמותיו החשובות, ומעלה את ארון הקודש לירושלים. בפרק זה הופכת אהבתה של מיכל לספֵק לעג, ספק בוז, כאשר מיכל בזה לדוד על האופן שבו רקד לפני הארון, דבר שנראה לה בלתי מכובד.

הדבר מוביל לריב בין השניים. דברי המריבה של דוד ומיכל, הרשומים בספר שמואל, נשמעים צורמים: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר - מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל - לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אוֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".^[6]

סיפור זה מסתיים בציון העובדה ש"לְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם מוֹתָהּ".^[7] יש המפרשים את הפסוק כאילו ביום מותה ילדה ילד, אם כי ברשימת נשות דוד וילדיהן היא אינה מוזכרת כלל^[8].

כן מוזכרים במקום אחר^[9] חמשת ילדיה לעדריאל בן-ברזלי המחולתי, אשר דוד מסגיר לידי הגבעונים אבל ככל הנראה, הכוונה היא לילדי אחותה מרב, שכן היא שנישאה לעדריאל, ולא מיכל.

סיפור אהבת מיכל הוא סיפור אהבה טראגי. על פי הכתוב: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו"^[10]. אולם האירוניה בכך היא, שהדבר ישר בעיני שאול (כלומר מקבל את אישורו) לא מפני שהוא מקבל ברצון את אהבת בתו, אלא כיוון שברצונו לנצל אהבתה כדרך לא ישרה לחיסול דוד: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים".^[11]

התפקיד הראשוני של אהבת מיכל בעלילה - היה להיות אהבת מוקש. השימוש הציני הזה אינו מלמד על טיב האהבה עצמה, אך זורק קצת אור על אמביוולנטיות של אהבה בכלל בעולמו של ספר שמואל.

"מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ"ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא חיכה להם. ...הייתה נתונה במאבק במי להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. ...עם חלוף השנים מתברר למיכל שהיא נבגדת ומורחקת, שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה".

— "מיכל בת שאול", מאת ניסים מזוז, שדה חמד, תשנ"ח, גיליון 3.

סיפור מיכל הוא אכן סיפור טרגי, כי אביה מנצל את אהבתה כדי לנסות להרוג את דוד, כי היא קרועה בין אביה הרודף אחרי אהובה לבין דוד שמילטה במו ידיה מאביה; כי היא ויתרה על אהבת אביה כדי להיות עם בעלה; כי בעלה - הנרדף על ידי אביה - לא שהה כמעט במחיצתה. עם זאת, כאשר מת שאול ואבנר בן נר פתח במשא ומתן עם דוד, דרש דוד דרישה אחת ויחידה: "וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי".^[12]

מיכל היא הדמות הנשית היחידה במקרא שמיוחסת לה באופן מפורש אהבה כלפי בן זוגה - "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד"^[13].

לפי מסורת תלמודית מיכל בת שאול הניחה תפילין.^[14] האר"י מסביר זאת (על פי הקבלה) בכך שהייתה לה נשמה מעלמא דדכורא (=נשמה מעולם הזכרים), מה שקשור אולי לכך שלא היו לה ילדים (כמפורט למעלה).

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה

לקריאה נוספת

• חיה שרגא בן-איון, נשות דוד : מיכל, אביגיל, בת שבע, משכל-הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2005.
• מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
• יוכי ברנדס, הפרק "מיכל", שבע אימהות הוצאת זמורה ביתן, 2010, עמ' 267–321 וספרה הנוסף מלכים ג מתאר את מהלך חייה של מיכל והדמויות שמסביבה.
• פנינה גלפז-פלר "ויולד-יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי" הפרק "שאול בן-קיש בתוך הפרק- אבות לבנים ולבנות" הוצאת כרמל-ירושלים, 2006, עמ' 102–109.
• אורי אלטר,אמנות הסיפור במקרא,תל אביב: אדם,1981. פרק שישי, דרכי איפיון ואמנות השתיקה, עמ' 133–149.
• יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 33–34.

קישורים חיצוניים

• מיכל בת שאול, מאמר מאת ניסים מזוז, פורסם ב"בשדה חמד" תשנ"ח גיליון 3, מתוך אתר דעת
• אלי אשד, "למה צחקה מיכל". על ספרה של טלה בר "מיכל בת המלך", אתר האייל הקורא, מדור "ספרים"
• על צחוקה של מיכל. העלאת הארון לירושלים - בית שאול ובית דוד. מאת עדיאל זימרן, אתר בית המדרש הווירטואלי, ישיבת הר עציון, אלון שבות

הערות שוליים