מרסל ניניו

מרסל ניניו (5 בנובמבר 1929 בקהיר - 23 באוקטובר 2019) הייתה מגיבורי "העסק הביש". היא הייתה אסירה בקהיר במשך 14 שנה (1968-1954) ולאחר מכן התגוררה בישראל.[1]

ראשית חייה

מרסל ניניו נולדה כבת זקונים אחרי שני אחים. אביה, יעקב ניניו, עזב את בולגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשל מדיניות הגיוס הכפוי של הטורקים. אמה, פאני (לבית חיים), הגיעה למצרים יחד עם הוריה מטורקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[2]

אביה היה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות-מים, ובין היתר היה אחראי על התקנת רשת האינסטלציה של מלון המלך דוד בירושלים. שם התגורר כשנה, כאשר המשפחה הייתה במצרים. משפחתה של ניניו התגוררה במרכז קהיר, והיא למדה בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר. היא הצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.

בשנת 1939, בהיותה בת תשע, נפטר אביה, ולאחר מותו עזבו אחיה את הבית, ומרסל ואמה עברו להתגורר בהליופוליס. כדי להתפרנס, השכירה אמה בתקופה זו חדרים בביתה. ניניו למדה בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית, ואת לימודי התיכון עשתה בבית הספר האנגלי St. Mary’s College. עם סיום לימודי התיכון היא שלטה היטב באנגלית ובצרפתית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט ״הכח״ ונסעה עם הקבוצה לתחרויות שונות. אולם בשנת 1948, הופסקה פעילות המועדון בעקבות מלחמת העצמאות. מרסל ניניו הייתה נחושה לעלות לישראל, ולשם כך אף למדה עברית. אולם, בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים. היא למדה הדפסה וקצרנות, והחלה לעבוד כמזכירה בחברה בריטית גדולה ליבוא.[1]

גיוסה לרשת הריגול

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים. בלי קשר לרשת זו, משטרו של המלך פארוק הופל ב-23 ביולי 1952, במהפכת הקצינים החופשיים.

מרסל ניניו הייתה פעילה בהליופוליס בסניף ״השומר הצעיר״. כך נוצר הקשר בינה לבין ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית. הקשר בינה לבין סעדיה נוצר דרך חברתה, נינט פיצ'וטו.[1] סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל, נציג הסוכנות היהודית במצרים, ובפגישה עמו הדגישה שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה, וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה נפטרה לפני נפילת הרשת ב-1953. ד"ר משה מרזוק היה בין הרופאים שטיפלו בה.[3] אחרי הפגישה עם שלמה הלל, נפגשה מרסל ניניו עם אברהם דר והתנדבה לרשת הריגול שהקים במצרים. כינויה ברשת היה ״קלוד״.[4]

תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ובאלכסנדריה. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה, במטרה שתכיר גם את חברי החוליה השנייה.

בשנת 1952, הכירה ניניו את מאיר (מקס) בינט, שפעל במצרים במשימת מודיעין אחרת, ללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. בהגיעו למצרים מסר בינט לניניו חבילות עבור שתי החוליות. בינט לימד אותה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.[3]

חברי הרשת פעלו מספר שנים במצרים כתאים רדומים. במאי 1954 הועברה הפעלת הרשת לאברי אלעד[4] ביולי 1954 החלו חברי החוליה לבצע פעולות חבלה, במטרה לשבש את יחסיה של מצרים עם בריטניה וארצות הברית. תקלה גרמה לחשיפת אחד מחברי החוליה, וכשל במידור הוביל לחשיפה ומעצר שאר החברים.

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה, שזכתה לכינוי "העסק הביש"/״הפרשה״, ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא במילות קוד וברמזים בלבד. "הפרשה" העסיקה את ישראל במשך שנים רבות, בעיקר בשאלה "מי נתן את ההוראה?".

לכידתה וכליאתה

בעת שחברי החוליות נעצרו, שהתה ניניו בעיר הנופש ראס אל-בר. שם הגיעו לאוזניה השמועות שחבריה נעצרו. היא חזרה לדירתה ושרפה כל דבר, שיכול היה להעיד על פעולותיה. חיכתה בדירה שמפעיליה יבואו לקחתה: "חיכיתי כמו עכבר בתוך כלוב״, אולם אף לא אחד הגיע. הואיל וכך, חזרה לעיר הנופש שבה שהתה מספר ימים קודם לכן. אז שמה לב, כי מישהו עוקב אחריה לכל מקום, והיא נעצרה על ידי המוחבארת המצרי.[5] מרסל ניניו נלקחה לאלכסנדריה, לחקירות שבמהלכן עברה עינויים קשים. נסיבות מאסרה של מרסל ניניו מהווים חולייה חשובה בשרשרת של הוכחות נסיבתיות, אשר מצביעות על כך, כי מישהו היה סוכן כפול והכיר את מרסל ניניו. הואיל ובחקירה, איש מאלה שנתפסו לא הזכיר את שמה בחקירתו. היחיד שידע את כתובתה, מקום עבודתה ומספר הטלפון שלה שאותם קיבל מפי ויקטור לוי, היה אברי אלעד.[4] מישל, בתו של מאיר בינט, סיפרה בראיון שנערך עימה, כי מרסל ניניו הודתה בפניה, שנאלצה להסגיר את אביה. ולמרות זאת, מישל אינה כועסת עליה: ״היא טהורה בעיני כמו ילד".[6] במהלך החקירות והעינויים הקשים ניסתה מרסל ניניו להתאבד ונפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט.

ב־11 בדצמבר 1954, החל משפטם, משפט בזק מתוקשר היטב, בבית דין צבאי מצרי וב-27 בינואר 1955, ניתנו פסקי הדין : ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר (ח' בשבט): ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם; מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו.

יחד עם הצעירים שנעצרו, נעצר גם מאיר (מקס) בינט. הוא הושלך לכלא, והואשם בריגול ובפגיעה בביטחון הרפובליקה של מצרים. העינויים הקשים, התנאים המשפילים בכלא והאווירה המתלהמת, שהייתה סביב המשפט הפומבי שנערך לו ולצעירים שנעצרו איתו, הובילו אותו להתאבדות בכלא.

לאורך עדותה בבית המשפט, חזרה שוב ושוב על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד".[3] יצחק, אחיה, שהיה קומוניסט, ועל כן נרדף גם הוא על ידי השלטונות, שילם את שכרו של עורך דינה. שנה לאחר שנאסרה נפגשה ניניו עם אחיה,[7] יצחק, ומאז ועד שעזב את מצרים בשנת 1961, נהגו להיפגש בכלא אחת לחודש.[1]

מרסל ניניו עשתה רושם חזק מאוד על שופטיה. הגנרל יוסוף דיגווי ששפט את אנשי הרשת, אמר במשפט של האחים המוסלמים שנערך אחר כך: "תתביישו לכם! אתם גברים? אתם זוכרים איך הבחורה היהודייה התנהגה פה בבית המשפט? קחו דוגמה ממנה. לכו מהפרצוף שלי!"[1]

מרסל נאלצה להתמודד לבד עם החיים בכלא. הואיל והייתה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, רוב הזמן הייתה מבודדת מיתר האסירות הפוליטיות, שהיו ברובן קומוניסטיות. מדי פעם הצליחו חבריה ליצור איתה קשר באמצעות מכתבים ושמועות, שהעבירו אסירים אחרים. למרות שרוב הזמן הייתה מבודדת, היא פעלה ויזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה, התנדבות במרפאת בית הכלא ועוד, וכך התמודדה עם החיים בבית הסוהר. אנשי הקהילה היהודית בקהיר אף סייעו לה אנשי הקהילה היהודית בקהיר אשר ביקרו אותה לעיתים וניסו לעזור כמידת יכולתם.[3]

שחרורה

בשנת 1968 הוסכם על שחרורה של ניניו יחד עם עוד שלושה אסירים שנותרו בכלא, במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. ב-12 בפברואר 1968 הם הגיעו לישראל.

לאחר שחרורה

לאחר שחרורה הגיעה ארצה והוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר. הם חיו שנים רבות ברמת השרון. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ. בשנת 1988 נמנתה ניניו עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות.

היא התגוררה בהוד השרון עד לפטירתה באוקטובר 2019.

הערות שוליים

  1. 1 2 3 4 5 נורית לניר כרמלי, מרסל ניניו, פוליטיקלי קוראת, ‏6 במרץ 2018
  2. ↑ מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר
  3. 1 2 3 4 מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר
  4. 1 2 3 חגי אשד, מי נתן את ההוראה, פרויקט בן יהודה
  5. ↑ מראיינים:עופר ענבי, פרופ׳ נחם אילן, נידוני ״הפרשה״ רוברט דסה ומרסל ניניו-בוגר, נידוני קהיר, ‏7 ינואר 2016
  6. ↑ מרדכי חיימוביץ, בתו של המרגל הישראלי שהוצא להורג במצרים: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", מעריב, ‏22 דצמבר 2018
  7. ↑ עופר עינבי, מנחם אילן - מראיינים, נידוני ה״פרשה״ רוברט דסה ומרסל ניניו-בוגר, www.youtube.com, ‏7 ינואר 2016
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.