נזיר (נצרות)

:

  • לפי זכריה: שליטה עצמית והסתפקות במועט
  • לפי תיאודרוס: עוני, הימנעות מתענוגות, בריחה מחברתם של אנשים
  • לפי יוחנן (יוהנס) הנמוך: לקום מוקדם בבוקר, לשמור את מצוות האל, לא לכעוס, לא למהר, לא להתרגז, יראה בפני האל ובפני אנשים אחרים, כוח סבל, אהבת אלוקים, נחישות בגוף ובנפש ושפלות רוח עמוקה, רצינות, כנות, להתפלל תפילות ארוכות בהן חשים תחושת עצב, עד כדי בכי על חטאים שעשה הנזיר בעברו, על הנזיר לשמור על מוצא פיו, להיות רודף שלום, לא להשיב רעה תחת רעה, לא לחפש מגרעות אצל אחרים, לבטל את רצונו בפני רצונם של אחרים, לוותר על רכוש, להימנע מפיתוי, לחזור בתשובה על ידי צומות, והכאה על חטא, לחשוב מחשבות טהורות, לקבל דברים טובים בקור רוח, שוויון נפש, לנטרל רגשות, לעבוד עבודת ידיים ולספק לעצמו את הדברים הבסיסיים. לקרוא בכתבי הקודש ולישון מעט ככל האפשר. על תא הנזיר להידמות לקבר כך שהנזיר יחוש כאילו ונקבר בעודו בחיים.
  • לפי יוסף אלוקים מכבד: אדם חלש, שכשפיתויים מגיעים אליו הוא עומד בפניהם ומקבל אותם באהבה כי כך הוא יכול לעמוד במבחן ולוותר עליהם. כאשר פעולת אדם טהורה בפני האל ולא מעורבת בדחפים אנושיים והאדם אינו פועל למטרות רווח. אדם הנשאר צייתן למורהו הרוחני ומדכא את רצונו העצמי.
  • לפי פוימן (Poemen):על הנזיר לשנוא נוחות פיזית וגאווה ואז ישתחרר מהבלי העולם הזה.
  • לפי סיסוייס (Sisois): על הנזיר לבטל את רצונו העצמי ולשחרר עצמו מדאגות העולם
  • נזיר אמר: אל תשפוט אחרים, אל תתרועע עם אישה או עם ילד כי משניהם אתה עלול להתפתות. אל תהיה בטוח בעצמך.
  • אנטוניוס (הקדוש) אמר: דגים מתים כאשר מוציאים אותם מהמים, כך נזיר הנמצא זמן רב מדי מחוץ לתאו או בחברת בני אדם מאבד את הרצון להתבודד. מי שמתמיד בהתבודדות לא מופרע על ידי שמיעת דיבורי אנשים, על ידי הצורך לדבר ומצורך לראות ולפענח את מה שהוא רואה. שלושה אלו מפריעים לריכוז
  • לפי אמון: כפי שפושעים במעצר ממתינים לשופט ותוהים מה יהיה עונשם, כך גם הנזיר צריך להמתין למשפטו, ליום הדין, ולענות את נפשו
  • לפי אבגריוס (Evagrius): על הנזיר לחשוב על מותו, על האבדון, להתרחק מהבלי העולם הזה, להתבודד ולשמור על שתיקה. אם הנזיר יחשוב על הנשמות המתענות בגיהנום זה יעזור לו להתגבר על חטאיו
  • לפי איזידור: אלו הם חיי הנזיר: עבודה, צייתנות, מדיטציה, לא לשפוט אחרים, לא לרטון, לא להתרועע עם רשעים, לא להיות סקרן מדי או חטטן, שפוט מעשיך בחוכמה.

התפשטות הנזורה

הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולרית ביותר והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה מאות קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי וגם מחוץ לשלטון האימפריאלי, נוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. ברומא עצמה לא התפתחו מנזרים כי הבישופים חששו ממסרים סותרים לנזירים שהיו תחת השפעת אב המנזר ולא תחת השפעת הבישופות.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזורה במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס (316-397), שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג'[1] , אחד הגורמים שהשפיעו על התפתחות הנזורה בגאליה היו כתביו של אתנזיוס ששיבח את אנטוניוס. הנזורה מתפתחת הן בלאורות - זרם שהוביל מרטינוס ה"קדוש" והן במנזרים. בסוף המאה ה-6 היו בגאליה כ-240 מנזרים.

תקנוני המנזרים

תקנון נזורה (רגולה) הוא מסמך הקובע נורמות ומסדיר את אורח החיים במנזר על ידי תקנות כתובות. בחלק ניכר מהמקרים כותב המסמך הוא מייסד המנזר (או המסדר בתקופות מאוחרות)[2]

הונורטוס, בהשפעת לאונטיוס, החליט להתבודד באי לרה (Lerins) בריביירה הצרפתית, אי שהיה נידח בזמנו. תוך זמן קצר הצטרפו אליו מספר בני אצולה, בעיקר גאלים במוצאם והמקום שהיה מיועד להיות מקום התבודדות הפך למנזר ומקום לימוד. ממנזר זה יצאו מספר בישופים ומייסדי מנזרים. על מנת להסדיר את חיי המנזר כתבו הונורטוס ועוזריו בשנת 410 תקנון המכונה תקנון 4 האבות (patrum). התקנון מחולק לארבעה חלקים, כל חלק נכתב על ידי אדם אחר [http://books.google.co.il/books?idpNUxPo4x55YC&pgPA226&lpgPA226&dqfathers+rules+Lerins&sourcebl&ots3rPkmFEScp&signWkVGuFrJ2tAot4yljIPPiA2PWw&hliw&eiRTQHS_2gC9Sd_Aa5vqxQ&saX&oibook_result&ctresult&resnum1&ved0CAcQ6AEwAA#vonepage&qfathers%20rules%20Lerins&f. עיקר הכללים בנושא צייתנות וענווה נלקחו מפכומיוס, ונוספו עליהם כללים בנושא ענישה.

משמעותי מאד להתפתחות העתידית של הנזירות היו הInstitutes של קסיאן (Cassian) מ-420, מדריך לחיי נזירות, והConferences שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

תקנוני הדור השלישי

על סמך הניסיון המצטבר במנזר שבאי לרה, יצא בלרה ב-427 תקנון מעודכן (התקנון השני של האבות Secunda Regula Patrum) ובו בעיקר החמרה בנושא ענישה.

תקנוני הדור הרביעי

הדור הרביעי של התקנונים כולל את Regula Orientalis, אף הוא תוצר של המנזר של לרה. מסתמך בעיקר על פכומיוס והתקנון השני של האבות.

קסריוס מארל, Caesarius of Arles, התחנך אף הוא במנזר בלרה, קסריוס גורש מלרה לארל, נבחר שם לתפקיד בישוף. בשנת 534 פרסם תקנון מפורט עבור נשים נזירות. אחד העקרונות בתקנון הוא היציבות Stabilutas. כלומר, אישה נכנסת למנזר לשארית חייה. לפי התקנון שלו אין לנשים (להבדיל מגברים) אופציית פרישה מהמנזר. מנזרי נשים היו לרוב מנזרים עירוניים, כלומר היו ממוקמים בתוך יישוב עירוני. עובדה זו גרמה להדגשים בתקנון בנושא ההפרדה בין המנזר לסביבתו האנושית, פירוט תקנות בדבר סגירת דלתות המבנה והתייחסות שונה לעיקרון הכנסת האורחים (הוספיטליטס). זמן קצר אחרי שהוציא את התקנון לנשים התאים אותו קסריוס לגברים.

אנו יודעים אך מעט על המקורות של התקנון הנזירי הראשון במערב אירופה, תקנון האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 530. התקנון מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בתקנונים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר ושל פקידיו ושל תחומי האחריות שלהם בפירוט רב. זה היה התקנון המפורט והמקיף ביותר מכל תקנוני הנזורה שפורסמו עד זמנו ואף מפורט יותר מתקנונים שפורסמו אחריו. המגיסטר יצא מנקודת מוצא שהאדם רע מיסודו ולכן צריך לעשות כל שאפשר על מנת למנוע מהרוע להתפרץ.

לאותה תקופה שייך גם תקנונו של קאסיודורוס שנכתב על מנת להסדיר את חיי הנזירים במנזר שייסד.

תקנוני הדור החמישי

מנזר פרנסיס ה"קדוש"

בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים ותקנון הנזורה של בנדיקטוס היה התקנון בעל ההשפעה הרבה ביותר על כל תקנוני המנזרים המערביים אחריו. בנדיקט רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. אף כי הושפע מאד מתקנון המגיסטר, התקנון שלו קצר יותר מזה של המגיסטר, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר התקנונים המזרחיים.

בין התקנון של בנדיקטוס לתקנון של המגיסטר יש הבדל עקרוני בגישה. המגיסטר דרש ציות על מנת שהנזיר ילך אל אלוקים ואילו בנדיקטוס דרש ציות על מנת שהנזיר יחזור (Reddere) אל אלוקים.

התקנון של בנדיקטוס

  • הגדיר סידרה של שבע תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית.
  • הגדיר משטר תזונה מסוים שאיפשר מתן בשר רק לחולים, והתבסס על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית,
  • הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשלעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).
  • קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.
  • הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות.

סעיף 64 בתקנון נותן לבישוף זכות התערבות במקרים מסוימים של אי סדרים או מינוי לא ראוי של אב מנזר. סעיף זה מגביל למעשה את הבישופים. המנזר הוא מוקד חשוב ובעל השפעה רבה במרחב הדתי. עד כתיבת התקנון, הבישופים ראו עצמם זכאים להתערב בעבודת המנזר, משיקוליהם שלהם, והתקנון מגביל אותם למקרים ספורים ושומר בכל שאר הזמן על עצמאותו של המנזר.

תקנון הנזורה של בנדיקטוס, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה התשיעית.

תקנון נוסף בעל חשיבות הוא התקנון של אורליאנוס (Aurelianus), כתב את Regula ad monachos בשנת 548

תקנוני הדור השישי

בדור השישי היו עשרות תקנונים, רובם שאבו מתקנונים קודמים ובראשם תקנון בנדיקטוס. Regula Sancti Ferreoli פורסם ב-553–568, תקנון חשוב אחר מאותה תקופה הוא Regula Tarnatensis.

תקנוני הדור השביעי

התקנון החשוב ביותר ששרד מתקופה זו הוא תקנון הנזורה של קולומבנוס המבוסס על ציות. התקנון בנוי כתעריפון הקובע מהו תעריף העונש על כל עבירה ועבירה.

תקנונים מאוחרים

במהלך השנים נכתבו תקנונים רבים, רובם בעלי חשיבות פחותה מתקנוני הבסיס היות שהכילו בתוכם את עיקרי הדברים שכבר נכתבו בתקנונים קודמים. תקנונים משולבים אלו נקראים Regula mixta והיו לרוב שילוב של תקנון בנדיקטוס עם זה של קולמבנוס ותוספות לפי טעמו של הכותב.

אחד המחדשים החשובים היה בנדיקטוס מאניאן שהתבסס על תקנונו של בנדיקטוס מנורסיה ושילב בו התייחסות ויחסי גומלין עם השלטון החילוני.

הנזירות בימי הביניים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה.

הנזורה באירלנד


שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית "direction: ltr;">

הערות שוליים

  1. ↑ 1 ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב-372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר. בנוסף, החלה באיטליה וגאליה תופעה של הקמת מנזרים על ידי נשים, מנזרים אלו היו בעיקר בערים. הצטרפות למנזר אפשרה לנשים אלו את הפריבליגיה לא להינשא, וכך בנות אריסטוקרטיה יכלו להתחמק מנישואים כפויים שנועדו לחזק בריתות תוך כדי כך שזכו ביוקרה על הקרבתן. לפי ד"ר נירה פנסרשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: 1 וגם 2=1.[https://marvel.haifa.ac.il/univ/on_show_v1.lec_stud?no , הקמת מנזר נשים על אדמות המשפחה, הייתה דרך של משפחות לשמור על רכושן. במקרה של יורשת, האדמות היו אמורות לעבור כנדוניה למשפחת הבעל, אולם הקמת מנזר שבראשו עמדה כאם מנזר אחד מבנות המשפחה הייתה דרך למנוע חיזוק משפחה אחרת ושמירת הכוח והיוקרה בידי המשפחה שהקימה את המנזר וקבעה מי תהיה אם המנזר. החל ב-330 לערך מתפתחת נזורה מחוץ לרומא. ברומא עצמה הנזורה לא הייתה מקובלת על הבישופים. אלו לא אהבו את העובדה שיש גוף נוצרי חזק שאינו תחת שלטונם הישיר ואת העובדה שהנזירים העבירו מסרים סותרים לאלו שהעבירו הבישופים עצמם, בעיקר בנושא צניעות והסתפקות במועט. בסוף המאה ה-4 מתפתחת נזורה בגאליה, הנזורה בגאליה לא העדיפה את האריסטוקרטים והתפתחה מחוץ לערים, בקרב כל שכבות האוכלוסייה. על פי כתבים שתועתקושגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: 1 וגם 2=1.הכתבים תועתקו פעם אחר פעם במנזרים, לכן סביר להניח שבמשך השנים עברו צנזורה מסוימת ושינויים שהתאימו לדוגמה הנוצרית
  2. ↑ 1 .

    עקרונות

    אף כי התקנונים שונים האחד ממשנהו, יש מספר מכנים משותפים לכל התקנונים, ובהם:
    1. כל המנזרים מתבדלים מהעולם החיצון (פוגה מונדי) ויוצרים מרחב סגור (Monasterii)
    2. המנזרים מציעים אורח חיים נזירי לכל אדם, דהיינו, לנזיר אין תפקיד כנסייתי והנזירים אינם חייבים להיות כמרים
    3. המנזר הוא מקום ללימוד רוחניות וסגפנות, תחת ניהולו של אב המנזר וכפוף לתקנון
    4. סגולות נזיריות מהותיות הן הצייתנות, הסגפנות הגופנית והרוחנית, הענווה ושפלות הרוח
    יש שוני בין התקנונים ברמת הסגפנות הגופנית.
    כל התקנונים כוללים בצורה זו או אחרת את עקרונות תוכנית החינוך הקדושה, דהיינו צייתנות, שפלות הרוח ושתיקה. שלושה מאפיינים שהנזיר חייב להפנים על מנת שיגיע למצב בו זהותו העצמית נטמעת בזו של קהל הנזירים.

    תקנוני האב (דור ראשון)

    קבוצות הנזירים הראשונות, כמו זו שייסד פכומיוס, נזקקו כבר אז לכללי התנהגות, וההנחיות שעברו בעל פה מהוותיקים לצעירים לא הספיקו. התקנון של פכומיוס (נכתב בקופטית ב-320, תורגם ללטינית בידי הירונימוס) והיה פשוט יחסית היות שלא התקיימה קהילת נזירים, אלא כל אחד מהנזירים היה כפוף לפכומיוס בתפקידו כאב המנזר (עבאס) ולא הייתה מערכת יחסים בין הנזירים השונים, מבנה ארגוני זה המשיך את המסורת היהודית של יחסי רב ותלמידיו. התקנון כלל דרישה לצייתנות מוחלטת של הנזיר הבודד לאב המנזר, איסור על יציאה משטח המנזר, כללי סגפנות באוכל ועל מנת למנוע מאבקי ירושה נקבע הסדר ירושה, כלומר מי יורש את אב המנזר. התקנון לא מכיל תוכן רוחני אלא כללי התנהגות בלבד. עם הזמן והקמת מנזרים נוספים החלו לקרום בין הנזירים מערכות קשרים, שהיו זקוקת להנחיות והדרכה. על צרכים אלו ענו התקנונים של אוגוסטינוס ובזיליוס הגדול (מקייסרי). יחד עם התקנון של פכומיוס נחשבים שלושת התקנונים כתקנוני אם של תקנוני הנזירים. בזיליוס מקייסרי התרשם מאד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת עזרו מאד למה שנעשה התכונה הנזירית האידיאלית: צניעות. הוא כתב (ביוונית) בין השנים 358 ל-364 סידרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - ואפילו המשמעת - של אב-מנזר חזק המדריכים נכתבו בצורה של שאלות ותשובות בשלושה ספרים: Moralia ושני ספרי Asketika.. תורתו של בזיליוס הייתה מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך הייתה לה השפעה פחותה במערב הלטיני. בזיליוס שם דגש על הקהילתיות, על הקשר שבין הנזירים לבין עצמם וכך התקנון שלו יותר רשת חברתית בין הנזירים, קובע עקרונות עזרה הדדית, ובפעם הראשונה תקנון כתוב יותר קהילה במקום אוסף אינדיבידואלים שחיים יחדיו ומצייתים כולם לאדם אחד. אוגוסטינוס מהיפו כתב תקנון למנזר שייסד, מחולק ל Praeceptum, ‏Ordo Monasterii ומכתב 211 (נכתב ב-423) שמהווה התאמת כלליו למנזר נשים. מאחר שהמנזר שלו היה מיועד לכמרים, כלומר לאנשים שכבר עברו תהליך לימוד והפנמת מצוות הדת, התקנון שלו שם דגש מועט יחסית על צייתנות, עבורו, כמו עבור בזיליוס, חיי המנזר הם חיי שיתוף ושיתוף פעולה בין הנזירים. יותר מהצייתנות חשובה הסולידריות שבין הנזירים.

    תקנוני הדור השני

    במהלך המאה הרביעית קמו מנזרים רבים במקומות שונים. כל אחד מהמנזרים כתב תקנון משל עצמו, רובם התבססו על שלושת תקנוני האם, וכל כותב תקנון נטל מתקנוני האם את מה שהתאים לו. קרוב ל-300 תקנונים שונים נכתבו במהלך השנים שבין המאה ה-4 למחצית המאה ה-7‏שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: 1 וגם 2=1.MONASTIC RULES AND CUSTOMARIES
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0

|סיווג כפירה בעיקר |בסיסי } |סיווג=כפירה|סיווג משנה=כפירה בעיקר |בסיסי= |מבוגר=}}}

This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.