נ נח נחמ נחמן מאומן

גרסת התומכים

לדברי המאמינים באותנטיות הפתק, בצום י"ז בתמוז תרפ"ב הפר הרב אודסר, אשר גר אז בטבריה, את הצום ואכל עקב חולשתו. הפרת הצום פגעה בו אנושות, ולדבריו:

לא רציתי לחיות ונפלתי לעצבות כזו, שלא יכולתי לדבר ולא להתראות עם אנשים. הלכתי לישיבה ושכבתי בבית הכנסת שבישיבה כמו מת, לא אכלתי ולא ישנתי שישה ימים.

לאחר תפילות ותחנונים לבורא עולם אחז ברב אודסר, לפי עדותו, צורך עז לגשת למדף הספרים בחדרו ולשלוף ספר באופן אקראי. הספר שהוציא היה "ליקוטי הלכות" שחיבר רבי נתן מברסלב ובתוכו מצא את הפתק.

רבי ישראל הסיק שקיבל מכתב מרבו, אף שזה הלך לעולמו 112 שנה קודם לכן (1810). הוא שמר על המכתב בקנאות ורק מעטים ידעו על קיומו עד שבגיל 80 פרסם את הסיפור.

גרסת השוללים

רבים מתנגדים לגרסתם של הרב אודסר וחסידיו אודות מציאת הפתק, ולדבריהם מעשה שהיה כך היה:

באותם ימים למד הרב אודסר בישיבת אור תורה, שהייתה ממוקמת בבניין הסמוך לקברו של רבי מאיר בעל הנס. מאחר שאודסר היה חסיד ברסלב הוא נחשב לחריג בנוף הישיבתי, שכן לא זו בלבד שבטבריה לא הייתה קיימת אז קהילת ברסלב, אלא גם מרבית תלמידי הישיבה היו חסידי סלונים שהתנגדו באופן קיצוני לשיטתה של חסידות ברסלב. למרות זו נהג ראש הישיבה רבי מרדכי חיים סלאנים (המכונה רבי מוטיל דיין) באודסר בחביבות, ולמד יחד איתו פעמים רבות.

הרב אודסר השתכר למחייתו בקושי רב, ופעמים רבות כמעט לא היה בביתו מה לאכול. לבו היה שבור, ואת מצוקתו נהג לשפוך, כדרכם של חסידי ברסלב, באמצעות "התבודדות" ותפילה.

באותה ישיבה היה תלמיד נוסף, יואל אשכנזי^[5]. באחד הימים חמד אשכנזי לצון, רשם את הפתקה המדוברת והטמינה באחד מספריו של אודסר. בדרך כלשהי הוא העביר לאודסר מידע על קיומה של הפתקה^[6].

משגילה אודסר את הפתקה הוא לא היה בטוח שהיא אמיתית, וגילה את סיפור מציאתה למקורביו בלבד. בחורי הישיבה שמעו על דבר מציאת הפיתקה, והתייחסו לאודסר כאל אדם שבור לב שמצא נחמה מסוימת בפתקה זו. מששמע ראש הישיבה רבי מרדכי חיים סלאנים את הסיפור ביקש להביא לפניו את הפיתקה, ומיד כשראה אותה פרץ בצחוק ואמר: הלוא זהו כתב ידו של יואל אשכנזי^[7].

סיפור הפתק לא התקבל על לבו של איש, ואודסר נאלץ לשאת בגפו את האמונה באמיתות הפיתקה. שנים רבות לאחר מכן, משהתגבשו סביבו קומץ חסידים, הפיץ את המעשה, ומאז החלו רבים להאמין בכך, בין השאר הודות לפרסום העקבי והנמרץ שמתקיים בנושא זה על ידי חסידיו.

בשנת תשס"ב קיבלה גירסת השוללים תמיכה מאת אחדים ממנהיגי חסידות ברסלב, ובראשם הרב יעקב מאיר שכטר ואליעזר ברלנד, אשר יצאו בכרוז משותף שבו תוארה הפתקה כעניין אשר בדו מלבם כמה מחסידי ברסלב^[7].

לאחר פטירת הרב אודסר נשמר הפתק בבית בתו ציפורה. בשנת תשס"א הפתק נשרף או נגנב, כנראה על ידי אדם מעורער בנפשו^[8].

טענות התומכים כנגד המתנגדים

הרב אודסר סיפר כי לאחר שהרב סלאנים פרץ בצחוק הוא אמר לו: "בא ואראה לך מי כתב את הפתק". הוא עבר מתלמיד לתלמיד בישיבה וכולם אמרו שאינם יודעים מאומה על הפתק. בעקבות זאת אמר הרב סלאנים שהוא ביטל את התנגדותו לברסלב^[9]. עוד אמר שאיש לא ידע מלבדו על שבירת הצום^[10].

לדברי תלמידו של ר' ישראל, הרב ישראל יצחק בזנסון, לא ייתכן שיואל אשכנזי שמוכר כליצן, כתב את הפתק, שכן מרומזים בו סודות גבוהים ביותר בקבלה. הרב בזנסון כתב ספר שלם בשם "זה ינחמנו" המבאר את הפתק וסודותיו, וכן ספר תקציר בשם "שיר חדש".

בנוסף, אודסר טען כי הפתק נמצא בארון נעול, ולא הייתה ליואל אשכנזי אפשרות להכניס לשם את הפתק.

יש חסידי נ-נח שמאמינים שאף שבפועל אשכנזי כתב את הפתק בכתב ידו, הוא עשה זאת בכפייה לא מודעת, ואף שחשב שהוא עושה מעשה בדיחה - לא הבין מה הוא כותב, ובפועל רבי נחמן הכניס בו את המילים הללו.

אודסר קיבל מכתב מהרב משה פיינשטיין, הכולל את ההתבטאות "וראיתי פתק סודי שיש לו - דבר נפלא מאד" שניתן לפרשה כתמיכה בדבר אמיתות הפתק. מתנגדי הפתק טוענים שהרב פיינשטיין הרבה לחלק הסכמות ולא ייחס להן חשיבות.