סטפנוס ה"קדוש"
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
סטפנוס ה"קדוש" (יוונית Άγιος Στέφανος) היה יהודי-נוצרי הלניסטי, מתלמידי רבן גמליאל הזקן שעמד בראש הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים. הוצא להורג, על ידי הסנהדרין, בשנת 35 לסה"נ לערך ונחשב למרטיר הנוצרי הראשון. כיוון שדמותו של סטפנוס היא דמות מיתית, הידע הקיים אודותיה שאוב ממקורות דתיים גרידא, אולם בשל ריבוי המקורות ניתן להסיק כי ישנה אחיזה במציאות לגבי קיומה הממשי. סטפנוס עמד בראש שבעת הדיאקונים הראשונים, נושאי הבשורה, שקיבלוה ישירות משליחיו של אותו האיש ומונו על ידם להיות אמונים על כלכלת עניי הנוצרים בירושלים. סטפנוס היה ידוע כמטיף נוצרי אדוק שעורר התנגדות בקרב הקהילה היהודית בירושלים בעקבות אמירותיו המוחצנות כנגד מנהגי היהודים. בשל הטפות אלו הועמד סטפנוס לדין בפני הסנהדרין בהאשמת ביזיון בית המקדש ופגיעה בחוקי התורה. במשפטו, נשא סטפנוס נאום הגנה ביקורתי במיוחד אך השומעים אטמו את אזניהם מלשמוע ובסופו הוציאו אותו אל מחוץ לעיר ורגמו אותו באבנים.
רקע
במשפטו, נשא סטפנוס נאום ארוך, המופיע במלואו בכתבי הנוצרים בספר מעשי השליחים פרק ז', בו סקר את תולדות עם ישראל, תוך שימת דגש על הכפירה של העם היהודי לדורותיו בנביאיו ובתורת ישראל. שיאה של הכפירה אותה הציג סטפנוס הייתה הבגידה ב"משיח" ובבשורתו. דבריו הביעו זלזול בפולחן בית המקדש, המבטא לטענתו את תלותו של ה' בהיכל ובמצוות הדת, אולם הדבר שעורר את העם להמיתו הייתה קריאתו "הנני ראה את השמים נפתחים ואת בן האדם נצב לימין האלקים". [1].
גילוי שרידיו של סטפנוס
לפי ספר מעשי השליחים, נסקל סטפנוס מחוץ לשערי העיר (ז, 58), מקום אשר זוהה בתקופה הביזנטית מול שער שכם, וכיום עומדת בו כנסיית סטפנוס. על פי המסורת הנוצרית המובאת בספרו של אנדרי סטרוס מאוניברסיטת רומא, ישנן מסורות שונות לגבי מקום קבורתו של סטפנוס. המסורת המסתמנת כאמינה ביותר סוברת כי רבן גמליאל היה הדמות המכריעה בנוגע למקום הקבורה של ה"קדוש". לפי מסורת זו, רבן גמליאל האמין בחפותו של סטפנוס, הורה למשרתיו לקחת את גופת ה"קדוש" ולהביאה לאחוזתו השוכנת בבית ג'מאל, בשיפולי הרי יהודה, שם נקבר לאחר טקס מכובד ואמירת הספד באתר הקבורה של רבן גמליאל[דרושה הבהרה]. בשנת 415 התגלו בבית ג'מאל שרידי קבורה שיוחסו לסטפנוס. לגילוי השרידים היו השלכות פוליטיות-כנסייתיות חשובות, ביניהן תרומה למעמדה המתחזק של הכנסייה בירושלים ולחיזוק הקשר בינה לבין המרכז הכנסייתי בקיסריה. בסמוך לשרידים נמצאה איגרת, בה מספר לוקיאנוס, הכומר של כפר גמאלא (בית ג'מאל), את סיפור גילויים של שרידי סטפנוס. הטקסט נכתב במקור ביוונית, ולאחר מכן תורגם בשתי גרסאות ללטינית, כנראה לשם הפצת האיגרת ברחבי הים התיכון. במהלך השנים נוספו תרגומים לשפות שונות, אולם התרגום הלטיני נחשב לאמין ולמדויק ביותר, ולכן שרד עד היום. האיגרת מורכבת למעשה משתי איגרות שונות – איגרתו של אוויטוס הכומר מספרד, ואיגרתו של לוקיאנוס הכומר מכפר גמאלא. חשוב לציין, כי דמותו של סטפנוס אינה מרכזית באיגרת זו, אלא מצטיירת כמעט כניצב בסיפור המוקדש בעיקרו לרבן גמליאל הזקן. אולם בחקר דמותו של סטפנוס ניתן ללמוד ממנה על מקום קבורתו וחשיבותו של ה"קדוש" במסורת הנוצרית.
תוכן האיגרת
חלקה הראשון של האיגרת הוא, כאמור, מכתבו של הכומר אוויטוס, בו הוא מבקש מלוקיאנוס, מגלה שרידיו של סטפנוס, למסור לו את סיפורו המלא של מסעו כדי שיוכל לפרסם את סיפור ה"נס". חלקה השני של האיגרת מתאר לפרוטרוט את מסע הגילוי, כמענה לבקשתו של אוויטוס. הסיפור התחיל ביום שישי ב-3 בדצמבר, שנת 415, כאשר התגלה אל לוקיאנוס איש זקן, שהזדהה כגמליאל, ואמר לו ללכת לירושלים ולומר לבישוף העיר – יוהנס ה"קדוש", שיפתח את מבנה הקבר כדי שה', "משיח"ו ו"רוח הקודש (נצרות)" יפתחו את שער הרחמים בעולם הזה. עוד אמר לו גמליאל כי מי שקבור על ידו בנוסף לבנו, אביבאס, הוא סטפנוס, אשר נסקל בירושלים בגלל אמונתו ב"משיח". לוקיאנוס קיבל מגמליאל הנחיות בדבר מיקומו המדויק של הקבר המשותף לו, לבנו ולסטפנוס, ויצא למסע גילוי השרידים. כשם שתיאר זאת גמליאל בחלום, מצא לוקיאנוס את קברו של סטפנוס, אשר סומן בשושנים אדומות ומוקם מזרחית לפתח הקבר, ועליו נכתב 'כליאל', בתרגומו Stephanus Dei – כתר הא'ל. את חשיפת הקבר ליוו מעשי ניסים של ריפוי פלאי וגשם בעיצומה של בצורת.
פיזור שרידי ה"קדוש"
בסיומה של האיגרת מסופר כי שרידיו של סטפנוס הועלו לירושלים, והונחו זמנית בכנסיית ציון. על שמו של סטפנוס נבנה במאה החמישית מנזר סנט אטיין במקום בו על פי המסורת נסקל, במרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. באותה מאה בנה הבישוף יוחנן, כנסייה נוספת על שמו בבית ג'מאל, על יד בית שמש של ימינו. בנוסף לקבורתו של ה"קדוש" בירושלים, שרידים ואפר מעצמותיו החלו להתפזר ברחבי העולם, והופקדו בידיהן של כנסיות שונות שזכו ליוקרה וכבוד בשל נוכחות שרידיו של ה"קדוש" במשכנן. על פי המסורת הנוצרית, לאחר מספר שנים מגילוי שרידי ה"קדוש" נשלחו חלקים מהם לקונסטנטינופול, רומא, אפריקה, ספרד ובריטניה. ברחבי העולם ישנן עשרות כנסיות המנציחות את זכרו, ביניהן, כנסיית סטפנוס בבית ג'מאל וקתדרלת סטפנוס (סן סטפן) בווינה.
מקומו במסורת הנוצרית
על פי המסורת הנוצרית, בעקבות סקילתו של סטפנוס על ידי הקהילה היהודית בשל נאמנותו ל"משיח", הוא הוכר כ"קדוש" נוצרי ואף כ"קדוש" מושלם, כפי שמכנהו אוסביוס בישוף קיסריה, ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים (פרוטומרטיר, Πρωτομάρτυρας). מותו היווה את יריית הפתיחה לרדיפת הנוצרים הראשונה והגדולה ביותר של הכנסייה הירושלמית. דמותו של סטפנוס שימשה יסוד לסיפורם של מאמינים נוספים שהגיעו אחריו, אשר מתו אף הם על קידוש אמונתם ב"משיח". סיפורו היווה אף ציון דרך בתנועת המיסיון ובהתפתחותה. מרגע מותו של המרטיר הראשון יצאו יתר השליחים מירושלים והתפזרו על פני הארץ ומחוצה לה, ובכך החלה פעולת המיסיון לצאת מחומותיה של העיר ומגדרותיה של היהדות. סטפנוס הוכר כקדוש לאחר מותו לא רק בשל נאמנותו ל"משיח", אלא אף בשל הדמיון הרב הנמצא בינו לבין אותו האיש. "התגלות" ה' אל אותו האיש לאחר דבריו על חורבן הבית (מרקוס יד:62, מתי כו:64) זהה ל"התגלות"ו אל סטפנוס עם סיום נאומו (מעשי השליחים ז: 55-56). לאחר השמע גזר הדין במשפטו של אותו האיש, הוא מבקש מה' שיסלח להורגיו (לוקס כג:34,46), ובאופן זהה, סטפנוס בעת סקילתו מבקש מה' כי ימחל לסוקליו (מעשי השליחים ז:59-60). גם באופן הבאתם לקבורה של השניים קיים דמיון, כאשר אופן הקבורה, מקום הקבר וזהות הקוברים אינם מצוינים בכתבי הנוצרים. מכאן, שסטפנוס נתפס כדגם המופתי של הוכחת הנאמנות לאותו האיש ולאמונה הנוצרית, וסחף אחריו מרטירים ומאמינים רבים. סיפורו של ה"קדוש" תרם להתפתחות פולחן ה"קדושים" בעולם הנוצרי ולעלייה לרגל של צליינים לארץ הקודש, וכתוצאה מכך נחשפו קברי גיבורים מהעבר הנוצרי, מהמקרא ומכתבי הנוצרים. משכנתם הזמני של השרידים בכנסיית ציון עשוי להיות הסיבה לקביעת מקום אזכרתו של ה"קדוש" ביום העשרים ושישה בדצמבר, תאריך העלאת השרידים לירושלים, דווקא בכנסייה זו. על פי תיאורי צליינים בתקופה הערבית נראה כי עם השנים התגבשה מסורת לפיה עדיין קבור סטפנוס בהר ציון, וכי שם נמצאים שרידיו והאבנים ששימשו לסקילתו. ואכן, ניתן להבחין בתנועת צליינים הפוקדת את המקום, בייחוד סביב יום אזכרתו המצוין בכנסיית ציון.
לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה העברית, כרך 25, עמ' 722, 'סטפנוס ה"קדוש"'. חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים תשל"ד, תל אביב.
- סטפנוס, שבעת הדיאקונים וראשיתה של הכנסייה האוניברסלית, מאת יעקב אשכנזי. מתוך כתב העת "זמנים", רבעון להיסטוריה, סתיו 2012, גיליון מספר 120, עמ' 67.
- בית ג'מאל: נתיב למסורת הקדושים סטפן וגמליאל, אנדרי סטרוס. עמ' 15. האוניברסיטה הסלזיאנית פונטיפיקה, רומא 2000.
- לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: סטפנוס ורבן גמליאל, שרידי קדושים, פוליטיקה ופולמוס בראשית המאה החמישית בארץ ישראל, עודד עיר-שי. עמ' 58-59. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.
- יהודים שומרונים נוצרים בארץ ישראל הביזאנטית. עורכים: דוד יעקבי ויורם צפריר. מתוך המאמר: קבר דוד בהר ציון: למקורותיה של מסורת, מאת אורה לימור. עמ' 21. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח.
- לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: גילוי קבר סטפנוס, אריה קופסקי ואמיתי שפיצר. עמ' 32-33 בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.
- תרגומה לעברית של איגרת לוקיאנוס מופיע במאמרם של אריה קופסקי ואמיתי שפיצר, גילוי קבר סטפנוס, בספר לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, שם, עמ' 42-48.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ להבדיל, חמישים שנה מאוחר יותר, עורר רבי עקיבא מחאה באמירה דומה, כשטען שעתיד המשיח לשבת לצד כיסא הקל. בתגובה גער בו בחריפות רבי יוסי הגלילי וטען "עד מתי אתה עושה שכינה חול?!"חגיגה יד ע"א, סנהדרין לח ע"ב. האמורא רבא אף סבר שהנביא ישעיה נידון למוות על ידי המלך מנשה על שאמר "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא" (יבמות מט ע"ב).
רישיון cc-by-sa 3.0