סתמא דגמרא

סתמא דגמרא (מארמית: הסתם של התלמוד) הוא מושג בתלמוד המתאר טקסט שמשמש להבאת פירוש, תירוץ, קושיה, הערה לדברי חכם או פסיקה במהלך הלימוד, ללא הזכרת שם אומרו.

בתלמוד

קטעים נרחבים מהתלמוד נזכרים ללא שם אומרם. כך למשל, הסוגיה הראשונה במסכת קידושין[1] מובאת כולה ללא הזכרת שמו של חכם אחד. במרבית המקרים סוגיות הגמרא הן בליל של אמירות ודעות תנאיות ואמוראיות, מוקדמות ומאוחרות, ודיון בקישורים ובסתירות ביניהן. בתוך אמירות אלו לעיתים רבות הקישורים מובאים ללא שם אומרם, אלא בשם התלמוד עצמו - סתם תלמוד.

במחקר

ערכים מורחבים – שיטת הרבדים, סתמאים

חוקרים כמו דוד הלבני ופנחס היימן טענו כי כחלק מהצורה האקלקטית בה נבנה התלמוד, כאשר מאמרי התנאים קודמים למאמרי הדור הראשון של האמוראים וכן הלאה, כך את ה"סתמא דגמרא" כתבו חכמים מאוחרים יותר, הנקראים בפיהם סתמאים. כתוצאה מהיותם כאלה, ישנם חוקרים הטוענים כי אין לפסוק הלכה מסתם תלמוד. טענה זו הביאה למחלוקות רחבות היקף בקרב לומדי גמרא.[2]

לעומתם ישנן שיטות אחרות במחקר, הטוענות שקטעים אלו נתחברו על ידי סבוראים או על ידי חותמי התלמוד רב אשי ורבינא, וישנן שיטות המייחסות את סתמא דגמרא אף למקורות אמוראיים מוקדמים יותר.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ב עמוד א
  2. ↑ הרב צבי קוסטינר, שאל את הרב - שיטת רבדים 2, באתר כיפה, כ"ד באדר ב' תשע"ג, 28 במרץ 2003

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.