פיאג'יו P.149

פיאג'יו P-149
פיאג'יו P.149
מאפיינים כלליים
סוגקישור ואימון
ארץ ייצוראיטליה  איטליה
גרמניה המערבית  גרמניה המערבית
יצרןפיאג'יו ארו
פוקה-וולף
טיסת בכורה19 ביוני 1953
צוות1
נוסעים3 - 4
יחידות שיוצרו88 (פיאג'יו)
190 (פוקה וולף)
משתמש ראשילופטוואפה
בית הספר לטיסה של סוויסאייר
משתמשים משנייםראו להלן
ממדים
אורך8.80 מטרים
גובה2.90 מטרים
מוטת כנפיים11.12 מטרים
שטח כנפיים18.85 מ"ר
משקל ריק1,160 ק"ג
משקל המראה מרבי1,680 ק"ג[1]
ביצועים
מהירות שיוט143 קשר (265 קמ"ש)[1]
מהירות מרבית167 קשר (309 קמ"ש)[1]
קצב נסיקה980 רגל לדקה (298 מטר לדקה)
טווח טיסה מרבי925 ק"מ
סייג רום16,404 רגל (5,000 מטר)
דחף270 כוח סוס
הנעה
מנוע בוכנה לייקומינג GO-480

פיאג'יו P.149 היה מטוס קל לקישור ותובלה קלה, שיוצר באיטליה בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי חברת פיאג'יו. המטוס יוצר גם בגרמניה המערבית ברישיון על ידי חברת פוקה וולף. המטוסים הגרמניים סומלו FWP.149D.

פיתוח ושירות

ה-P.149 פותח מהדגם שקדם לו, P.148, שהיה מטוס אימון בעל שני מושבים. ה-P.149 היה בעל ארבעה מושבים, בעל כנף יחידה נמוכה, הנתמכת בקורה מרכזית. למטוס היה כן נסע מתכנס בעל שלושה גלגלים. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-19 ביוני 1953.

רק מטוסים מועטים נמכרו עד שהלופטוואפה גילה עניין במטוס למטרות אימון ותובלה קלה. פיאג'יו מכרה 72 מטוסים לגרמניה המערבית, ו-190 נוספים נבנו ברישיון בגרמניה על ידי חברת פוקה-וולף, תחת הסימול FWP.149D. הלופטוואפה הפעיל את המטוס בין השנים 1957 ל-1990. חמישה מטוסים הופעלו על ידי חברת סוויסאייר, שם שימשו כמטוסי אימון ראשוני בבית הספר לטיסה של החברה.[2]

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 היו יחסי אוגנדה-ישראל בשיאם, והתבטאו גם בהקמת חיל האוויר האוגנדי ובמסגרתו הקמת בית ספר לטיסה, בראשו עמד קצין ישראלי, אלוף משנה ברוך בר-לב ("בורקה"). ישראל המליצה לאוגנדה לרכוש ארבעה מטוסי פיאג'יו P.149, כדי שישמשו כמטוסי הדרכה, וכך נעשה; המטוסים היו מעודפי הלופטוואפה, ומטוסים נוספים נמכרו גם לניגריה וטנזניה.[2] ואולם, לאחר כמה שנים בשירות באוגנדה הסתבר כי מנועי המטוסים סובלים מתקלות רבות בשל חוסר התאמה לאקלים באוגנדה. ב-1968 הופסקה פעילות המדריכים הישראליים וארבעת המטוסים הועברו לישראל. המטוסים הוכנסו לשירות בטייסת 100 ("הגמל המעופף") בעודם צבועים בסכמת הצביעה של חיל האוויר של אוגנדה, ושימשו לטיסות קישור. מטוס אחד נפגע בתאונה ויצא משירות, ושאר המטוסים נמכרו לאחר כשנתיים.[1]

מפעילות

אוגנדה  אוגנדה

חיל האוויר האוגנדי

אוסטריה  אוסטריה

חיל האוויר האוסטרי (מטוס אחד)

איטליה  איטליה

חיל האוויר האיטלקי (הופעלו שני מטוסים בין השנים 1953–1955)

גרמניה המערבית  גרמניה המערבית

לופטוואפה
זרוע האוויר של הדויטשה מרינה

טנזניה  טנזניה

חיל האוויר של טנזניה

ישראל  ישראל

חיל האוויר הישראלי

ניגריה  ניגריה

חיל האוויר הניגרי

שווייץ  שווייץ

בית הספר לטיסה של חברת סוויסאייר

נתונים כלליים

מאפיינים כלליים

  • צוות: 1
  • נוסעים: 3 - 4 או חניך אחד
  • אורך: 8.80 מטר
  • מוטת כנפיים: 11.12 מטר
  • גובה: 2.90 מטר
  • שטח כנף: 18.85 מ"ר
  • משקל ריק: 2,557 ליברות (1,160 ק"ג)
  • משקל ההמראה מקסימלי: 3,703 ליברות (1,680 ק"ג)
  • הנעה: מנוע בוכנה לייקומינג GO-480,‏ 270 כוח סוס

ביצועים

  • מהירות מקסימלית: 145 קשר (234 קמ"ש)
  • טווח: 925 ק"מ
  • תקרת שירות: 16,405 רגל (כ-5,000 מטרים)

לקריאה נוספת

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005.

קישורים חיצוניים

ראו פיאג'יו P.149 בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. 1 2 3 4 דני שלום, עמ' 82.
  2. 1 2 Piaggio/Focke-Wulf P.149D באתר warbirdalley.com.
מטוסי הדרכה ואימון של חיל האוויר הישראלי
על פי שנת הכניסה לשירות
1948–1950 דה הבילנד טייגר מות' • פייפר סופר-קאב • נורת' אמריקן AT-6 (הרווארד) • טמקו בוקרו • נורד נורקרין • וולטי BT-13 וליאנט • אוורו אנסון • בואינג-סטירמן
1950–1959 איירספיד אוקספורד/איירספיד AS-65 קונסול • פוקר S-11 אינסטרוקטור • דה הבילנד DHC-1 צ'יפמנק • פוגה מגיסטר
1960–1969 פיאג'יו P.149
1980–1989 התעשייה האווירית לישראל צוקית
2000–2010 גרוב G-120 סנונית • ביצ'קראפט T-6 טקסאן II עפרוני • אלניה איירמאקי M-346 מאסטר לביא
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.