פייגה אילנית

פייגה אילנית
מדינה ישראל  ישראל
לידה 7 בפברואר 1909
שבט ה'תרס"ט
בראנסק, האימפריה הרוסית (כיום בפולין)
פטירה 14 ביולי 2002 (בגיל 93)
אב ה'תשס"ב
קיבוץ גן שמואל, ישראל
תאריך עלייה פברואר 1929
מקום קבורה בית העלמין, קיבוץ גן שמואל
סיעה מפ"ם
חברת הכנסת
תקופת כהונה 14 בפברואר 1949 - 20 באוגוסט 1951 (שנתיים ו־26 שבועות)
כנסות 1

פייגה אילנית (הינדס) (7 בפברואר 1909 - 14 ביולי 2002) הייתה חברת הכנסת מטעם מפ"ם, חברת קיבוץ גן שמואל. נכדתו של הרב שמעון יהודה הכהן שקופ ואמו של החייל אורי אילן.

קורות חיים

נולדה בעיירה בראנסק (פרבר של ביאליסטוק) שבפולין בשם פייגה הינדס, לרב שרגא פייבל הינדס ונחמה לבית שקופ (בתו של הרב שמעון שקופ, ראש ישיבת "שער התורה" בגרודנה). בשנת 1915 עברה עם הוריה למחוז חרקוב שבאוקראינה, ושם למדה בגימנסיה הרוסית בעיר סומי, בה למדה גם פניה ברגשטיין. לאחר פטירת אמה, ונישואיו השניים של אביה, חזרה לפולין ועברה להתגורר אצל סבה וסבתה בבראנסק. בשנת (1922) עברה לגרודנה והצטרפה לתנועת השומר הצעיר. שם נטלה חלק פעיל בהנהגת הקן ונבחרה לחברת המועצה הארצית של התנועה.

בפברואר 1929, בגיל 20, עלתה לארץ ישראל והגיעה לחדרה. בספטמבר אותה שנה עברה לבנימינה וב-1930 הצטרפה להגנה. בתקופה זו עבדה בפרדסים ובסלילת כבישים. בשנת 1933 הצטרפה במסגרת קבוצת "הבנימינאים" לקיבוץ גן שמואל. בשנת 1949 שימשה כחברת כנסת בכנסת הראשונה מטעם מפ"ם; תפקיד אותו מילאה עד פיזור הכנסת הראשונה (1951).

בסוף ימיה התעוורה.

פעילותה ודרכה הפוליטית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

פייגה אילנית התנגדה נחרצות לפעילות של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, והחזיקה בדעתה זו אף בסוף ימיה.

כמו כן התנגדה אילנית לועדת פרומקין שחקרה את החינוך במחנות העולים, ובטענות שהועלו על חינוך וכפייה שנועדו להעביר אנשים על דתם, ולהופכם לחילונים; בהמשך אף יצאה נגד מסקנות ועדת החקירה, בין השאר בשל האבסורדיות לדעתה בטענה שבזדון "נגזזו פאות".

משפחתה

ערך מורחב – אורי אילן

לאחר עלייתה לארץ נישאה לשלמה אילן, ובשנת 1935 נולד בנם הבכור, אורי. לזוג נולדו עוד שלושה ילדים: רוני, שמעון וחנה. הבן שמעון נקרא על שם סבה, הרב שמעון שקופ, שאילנית שמרה על קשר עמו גם לאחר הצטרפותה לשומר הצעיר.

בנה אורי אילן וארבעה מחבריו, חיילים שיצאו למשימת מודיעין בשטח סוריה, נפלו בשבי ב-8 בדצמבר 1954. ארבעה ימים לאחר שהחוליה נפלה בשבי יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.

על פי דן מרגלית[1], ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, לפעול לשחרורו של בנה, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. מכיוון שכך התאבד בתאו בי"ט בטבת תשט"ו, 13 בינואר 1955. בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.

על פי דן מרגלית[1], בנה השלישי של אילנית, שמעון, היה הראשון שחשד במרגל אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל אף הוא, והביא לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים.

ארכיון משפחתה

ארכיון משפחתה, הכולל תכתובת שלה עם סבה הרב שמעון שקופ, נמצא באוניברסיטת בר-אילן[2].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. 1 2 "ישראל היום", 3 באוגוסט 2012
  2. ↑ עקיבא צימרמן, סבא חרדי ונכדה שמוצניקית, הצופה, ט"ז בטבת תשע"ב, מארכיון האינטרנט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.