צבי קורץ

הרב ד"ר צבי (הירש) שמחה קורץ (2 ביוני 1894, ז'שוב - 3 ביוני 1945, טרוביץ[1]) היה רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר.

ביוגרפיה

נולד בז'שוב שבגליציה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; כיום בפולין) לאליעזר ורבקה. למד בבית המדרש לרבנים בוינה, שם הוסמך לרבנות, ובבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, וקיבל תואר דוקטור. היה נשוי לגיטה. בשנת 1929 התמנה לרבה הראשי של יהדות סלוניקי, לאחר שהפלג המודרני בהנהגת הקהילה לחץ למינוי רב בעל הכשרה אקדמית, ולכן החליף את ממלא מקום הרב, חיים חביב, שהיה רב מסורתי בן הקהילה. היהודים המסורתיים בעיר ראו ברב חביב, (שתפקידו הרשמי היה עתה "סגן-הרב") את מנהיגם הרוחני, וברב קורץ ראו מעין "רב מטעם". הדבר יצר קרע בקהילה שהוביל לעימותים חריפים, בעוד הרב קורץ זוכה לתמיכת ממשלתו של יואניס מטאקסס.

במלחמת העולם השנייה והשואה

לאחר כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב קורץ ב-17 במאי 1941, בהיותו באתונה, באשמת תעמולה אנטי-נאצית[2]. הוא הוגלה למאסר בוינה, שם שהה כשמונה חודשים, עד לינואר 1942.

באישור משטרת הביטחון, הוא שב למשרתו בסלוניקי. ב-11 בדצמבר מונה למשרת ראש הקהילה (יודנראט), בשל תפקידו הדתי ובשל שליטתו בשפה הגרמנית. בנאום שנשא באותו הזמן בפני עובדי הקהילה, אמר שבגרמניה אין מחסור במזון, וכראיה לדבריו אמר: "מוטב שתסתכלו עלי, האין פני טובים אחרי שחזרתי ממחנה ריכוז בווינה?"[3].

בפברואר אותה שנה, הגיעו לסלוניקי אנשי האס דה בראשות דיטר ויסליצני ואלויס ברונר, ועידכנו את הרב קורץ על חוקי נירנברג. עמדתו הייתה שיש לציית לחוקים אלו, מתוך תקווה כי אם היהודים יעמדו בהם, לא יאונה להם כל רע, והוא הטיף לכך[4]. הוא אמר לבני הקהילה, כי בגטאות העיר תוקם אוטונומיה מוניציפלית יהודית, ופעל יחד עם ועד הקהילה לכינון אוטונומיה זו. הוא העביר לידי האס דה רשימות של רכוש היהודים וחשבונות הבנק שלהם. כשהגיעה השמועה שהיהודים הולכים להישלח למחנות, החתים את בני הקהילה על התחייבות לשלם חצי מכל נכסיהם ככופר נפש, אך השלטון בברלין סרב. ב-14 במרץ כינס את כל היהודים בבית הכנסת כדי לשלחם לקרקוב. הרב קורץ דרש בפני הנוכחים: "הקהילה הגדולה בקרקוב תדאג לכם, כל אחד מכם ימצא תעסוקה לפי טעמו, כשרונו, ידיעותיו ונסיוינו בחיים"[5]. עם התגברות השילוחים, גברה התסיסה כנגדו בקרב היהודים הנשארים. לאחר שדיבר בכינוס של היהודים על כך שהברירה היחידה שנותרה היא להתאזר בסבלנות, ולקוות לעתיד טוב יותר בפולין, החל ההמון להתנפל עליו, עד שהשוטרים פינו אותו מהמקום.

באפריל 1943, נפגש עם ראש ממשלת הבובות יואניס ראליס בבקשה להגלות את שארית יהודי סלוניקי לאחד האיים היווניים, ולא לפולין, ללא הועיל. כעונש על בקשתו, נעצר ב-10 באפריל והועבר משני תפקידיו. ספרייתו העשירה, בת כ-1000 כרכים, הועלתה באש. ב-2 באוגוסט הועלה עם משפחתו ואחרוני יהודי סלוניקי על הרכבת למחנה ברגן-בלזן, שם עבד עבודת פרך. הוא לקה בטיפוס הבטן, ונשלח לטרזיינשטט, אך מת בדרך בעיירה טרוביץ שבמדינת ברנדנבורג, ב-3 ביוני 1945[6], שלושה חודשים לאחר שחרור המחנה בידי הצבא האדום.

הוויכוח על פעילותו

דמותו של הרב קורץ ופעילותו בזמן השואה שנויות במחלוקת עזה. יוסף נחמה ומיכאל מולכו, ניצולי שואה מיוון, הטיחו בו ביקורת קשה בספרם "שואת יהודי יוון"[7]. בנוסף על ביקורת אישית חריפה[8], ביקורתם מתייחסת למספר סעיפים עיקריים:

  • הסכמתו של הרב קורץ לשמש כראש היודנראט לצד תפקידו הרוחני-קהילתי, נבעה - לטענתם - מתאוות שלטון.
  • צייתנותו לפקודות הגרמנים והטפתו לבצען ביעלות הקלה את השמדתה הטוטלית של יהדות סלוניקי.
  • דבריו לבני הקהילה כאילו המשלוחים יגיעו לקרקוב, ושם יקבלו אותם היהודים בזרועות פתוחות, מנעו מהיהודים לברוח או לעשות פעולות אחרות שיצילו אותם מהמשלוחים. לדבריהם, היה זה אחד הגורמים העיקריים לכך שכ-95% מיהודי סלוניקי הושמדו[9].

חוקר השואה נתן עק הגיב להאשמותיהם[10]. הוא טוען שהוויכוח על פעילותו של הרב קורץ לא שונה מהוויכוח על פעילותם של אנשי יודנראט בשאר המדינות הכבושות, ויכוח שניטש עד היום ואין בו הכרעה ברורה.

לדבריו, ברור שהרב קורץ לא ידע על גורלם הצפוי של היהודים המשולחים. צייתנותו לפקודות הגרמנים ביעילות נבעה, כנראה, מתוך היכרותו המוקדמת עם העם הגרמני, שמנעה ממנו להאמין שעם זה מסוגל לבצע מעשים כאלו, ולכן חשב שלו יתרשמו הגרמנים מיעילותם של יהודי סלוניקי - האחרונים יזכו ליחס חיובי יותר. גם לו ידע הרב קורץ על מעללי הגרמנים, לא הייתה כמעט אפשרות ריאלית להתחמק משילוח למחנות, כך שגם במקרה כזה מה שמצופה היה ממנו לעשות הוא לעודד ולנחם את בני עדתו, ולא לזרוע אימה ופחד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ לפי האנציקלופדיה של השואה, עדותו של פיליפ פאנציפי ומאמרו של נתן עק, מת ממחלתו בברגן-בלזן, ולפי הספרייה היהודית המקוונת ועדותה של אשתו, מת בטרוביץ
  2. ↑ הוא הואשם בכך שדרש בקהילתו בגנות מדינות הציר, וכן משום שמחה במכתב לכמה מדינות נייטרליות על הפצצת כנסיית האגיה סופיה בידי איטליה
  3. ↑ מולכו ונחמה, עמ' 59
  4. ↑ מולכו ונחמה, עמ' 70
  5. ↑ מולכו ונחמה, עמ' 70
  6. ↑
  7. ↑ מהדורה צרפתית, 1949-1948. במהדורה העברית, בהוצאת יד ושם, ה'תשכ"ה, רוככה לשון הביקורת, אך לא תוכנה. ציטוטים מתורגמים מן המקור הצרפתי הובאו במאמרו של עק
  8. ↑ למשל: "אדם זה היה עיקש. פעל רק על דעת עצמו ולא קיבל עצה משום איש. היה קפדן. לא סבל דעה מתנגדת, היה מצווה וחסל, היה חסר טאקט, היה איש חסר אינטואיציה, חסר הבנה פסיכולוגית, לא ידע להשפיע השפעה טבעית דרך שכנוע ורכישת סימפטיה" (המהדורה הצרפתית, ח"א עמ' 73)
  9. ↑ עמ' 94
  10. ↑ נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.