קפילא

טבח בשעת בישול

קפילא הוא כינוי בהלכה לגוי הטועם תבשיל שנתערב בו איסור ויש חשש שנתן בו טעם. בטעימה זו הוא נדרש להחליט האם טעם האיסור אכן נרגש בהיתר. לדוגמה: אם חתיכת שומן חזיר נפלה לתוך סיר המכיל מרק ירקות והתבשלה עמו[1], ואין ידוע האם מורגש טעמה של החתיכה בכל התבשיל, או שמא טעמה התבטל ברוב, יש לתת לגוי, שמותר לו לאכול בשר חזיר, לטעום מן התבשיל, ושואלים אותו האם הוא מרגיש בו טעם חזיר.

הפירוש המילולי של 'קפילא' הוא "נחתום" וכנראה שמתוך עבודתו הוא גם מומחה לטעמים[2], אך להלכה יש אומרים שניתן לסמוך על כל גוי הטועם תבשיל אף אם אינו מומחה.

דיניו

נחלקו הראשונים באיזה מקרה ניתן להתיר את המאכל על פי חוות דעתו של הקפילא. לפי שיטת רש"י רק אם יש פי שישים בתבשיל ההיתר לעומת האיסור, ניתן להתירו על ידי טעימת הקפילא, לר"י אם יש פי שישים לא צריך קפילא והתבשיל מותר בכל מקרה ורק אם אין שישים צריך קפילא להתיר, ולפי שיטת הרמב"ן, אם יש קפילא צריך לשאלו בכל המקרים ואם אין, צריך שישים בתבשיל כנגד האיסור כדי להתירו.

להלכה פסק השולחן ערוך[3] כשיטת הרמב"ן, ואילו הרמ"א פסק שלא סומכים כלל על קפילא אלא בכל המקרים צריך שיהא שישים בתבשיל כנגד האיסור כדי להתירו.[4]

לאיסור זה של הרמ"א ישנו פתרון מעניין שפורסם בשם הרב שמואל סלנט, במקרה ונתערב דבר איסור בפחות משישים, (שלדעת הרמ"א אי אפשר להתירו על ידי קפילא גוי) אפשר להביא קפילא שיטעם, ואם יאמר שאין טעם איסור, יטעם מהתבשיל יהודי ספרדי הנוהג על פי הכרעת השולחן ערוך, ואם גם הוא יאמר שאין טעם איסור, יוכל האשכנזי הנוהג על פי הכרעת הרמ"א אף הוא לאכול, שהרי על יהודי מותר לסמוך כדלהלן.

זהות ה"קפילא"

נחלקו הראשונים[5] מי יכול לשמש כקפילא. לפי דעתם של כמה מהראשונים, רק גוי מומחה לטעם שמלאכתו בכך נאמן, והסיבה שהוא נאמן היא משום שלא מרע אומנותיה =(לא יהרוס אומנתו), לא ישקר ויצא לו שם שאינו מבין בטעם. לרוב הדעות במקרה זה צריך שידע שסומכים עליו משום שדווקא אז לא מרע אומנותיה.

לעומת זאת, ראשונים אחרים סוברים, שצריך דווקא גוי שמסיח לפי תומו (מסל"ת) משום שאז לא תהיה לו סיבה לשקר, ואילו אם ידע שיהודים סומכים עליו בדבר הנוגע למצוות היהדות, יש חשש שישקר בדווקא. ואז אין צורך שיהא דווקא מומחה אלא כל גוי יכול להרגיש.

ישנם מקרים שבהם התערב דבר שאינו איסור מוחלט, שאף יהודי יכול לטעום. כגון - אם נתערבה תרומה בחולין שאז כהן יכול לטעום כדי להתיר לישראל לאכול מן התערובת, או במקרה שאדם אחד אסר על השני את מאכליו באיסור קונם, וחתיכת אוכל שבבעלותו של האוסר נתערבה בתבשיל, מי שלא נאסר בחתיכה יכול לטעום אותו ולקבוע אם נרגש טעמה, או אם נתערב בשר או חלב בפרווה ורוצים לערב את התערובת עם המין השני שאסור להתערב עימה בשר או חלב. במקרים אלו אף הרמ"א יודה שניתן לסמוך על יהודי.[6]

להלכה

להלכה משמע בשולחן ערוך[7] שנוקטים כשתי הדעות. שגם מומחה נאמן בתנאי שידע שסומכים עליו וגם גוי פשוט נאמן בתנאי שלא ידע שסומכים עליו. יהודי (במקרים האמורים לעיל), נאמן בכל מקרה שהרי עד אחד נאמן באיסורין. (ומסתבר שאף עדיף שידע שסומכים עליו משום שאז יתאמץ יותר להרגיש בטעם המדויק.)

הערות שוליים

  1. ↑ כמובן שאם היא ניכרת צריך להוציאה.
  2. ↑ רש"י חולין צז. ד"ה ולטעמיהרא"ש מסכת חולין פרק שביעי סימן כה - נחתום גוי.
  3. ↑ יורה דעה סימן צח' - פרי מגדים – שפתי דעת ד'
  4. ↑ עיין הגהות רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן צח' המסביר מדוע אין סומכים עליו כלל.
  5. ↑ בית יוסף יורה דעה סימן צח'
  6. ↑ ש"ך ה'
  7. ↑ ש"ך שם

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.