איסור שתיית מים בחילופי תקופות

בהלכה, תקופה היא אחד מארבעה חלקים - ארבע התקופות - של שנת החמה. התקופות קרויות על שם חודש תחילתן: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. בתחילתה של תקופה קיים ביהדות מנהג שלא לשתות מים במשך שעה.

המקפידים על המנהג מזהירים ששתיית מים בשעה זו כרוכה בסכנת מוות. ההסבר לכך הוא שבכל תקופה ישנו מלאך השומר על המים, אך בחילופי התקופות, שבעקבותיהם מתחלף המלאך השומר, יש רגע שבו אין השגחה על המים, ויש סכנה שמלאך המוות ירעילם. הסבר אחר הוא שבמועד זה המים נטמאים בדם. כיוון שאין אנו יודעים את הרגע המדויק של חילופי התקופות, נקבע שיש להיזהר במשך שעה (משעה 14 עד שעה 15 לפי שעון ישראל) סביב רגע זה, ולהימנע משתיית מים.

המנהג בספרי הראשונים

רבי אברהם אבן עזרא, בן המאה ה-12, הציג את המנהג, ובדבריו שלל את מקורותיו הקבליים (בלי לציינם במפורש), והציג תכלית מעשית להתקנתו:

וכבר שאלו חכמי קרואן לרבינו האי ז"ל למה נהגו שלא לשתות מים בשעת התקופה והשיב ניחוש בעלמא הוא כי בעבור היות התקופה תחלת השנה על כן לא נהגו היהודים לשתות בה מים בעבור שאין להם דמים, על כן יאכלו כל מתוק להיות שנתם מתוקה, ואני אומר מתוקה שנת העובד השם בכל רגע. ויש מהגאונים שאמר על התקופה כי לא נחש ביעקב ולא קסם אבל הקדמונים תקנו אלו הדברים להפחיד שייראו את השם ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו מדרכם למען יצילם השם מהארבע תקופות כי ידענו כי כל דברי חכמינו אמת כאשר הם כמשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פירוש התורה.[1]

הרב דוד אבודרהם, בן המאה ה-14, הציג שני הסברים למקור המנהג:

מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא ינזק ויתנפח מפני שתקופת ניסן היא לפי שנהפכו מימי מצרים לדם לפי רגע. ותקו' תמוז לפי שבשעה שאמר הקב"ה למשה ולאהרן (במדבר כ, ח) "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" וגומר והם לא עשו כן והכו אותו וזבו ממנו דם שנאמר (תה' עח כ) "הכה צור ויזובו מים" ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו כה) "ואשה כי יזוב זוב דמה". ובאותה שעה לקו כל המימות בדם. ותקופת תשרי לפי שבאותו פרק בא אברהם לשחוט את בנו וטפטפה הסכין דם ואותה הטיפה נתפרשה במימות. ותקופת טבת היא לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם. וא"א לעולם כלא צחצוח דם באותן פרקים והיא מלקת. וי"א שארבעה מלאכים ממונין על המים בארבע תקופות אלו כל אחד ואחד בתקופתו ומתחלפין וכשזה יוצא זה נכנס ועומדין המים בלא שמירה וי"א כי עקרב מתגרה עם אריה ועקרב משליך טפת דם במים כשאומרים תקופה נופל'.[2]

בספר "תשובות הגאונים" מתוארים המנהג ושורשיו:

ששאלתם על מה שנהגו העם להזכר בשעת התקופה שלא לשתות מים אע״פ שלא ידענו טעם צריכין אנו לחוש שלא על חנם פשט מנהג זה בישראל. וקאמרי בגמרא דבני מערבה בפרק אין מעמידין אמר ר' אמי צריכין אנו לחוש על מה דברייתא חוששין וכו' ובערבי פסחים (קיב א) אמרי אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהם. ויש אומרים לפי שבכל אחת ואחת מארבע תקופות מלאכים ממונים עליהן ובעוד שמתחלפים מלאכים אחרים ייתכן שיצא נזק לשום אדם כמו מלך בשר ודם שמת ואת״כ מקימים מלך אחר תחתיו ואינם יודעים הבריות אם יהיה טוב רע. ויש אומרים שהוא משום סימנא בעלמא לפי שאינם רוצים להתחיל בראש התקופה במים שהוא דבר הקל. ודמיון לזה מה שאמר דוד הע״ה והורדתם אותו אל גיחון כלומר שתמשך מלכותו אף כאן בעבור שהיא תחלת התקופה עשו זה המנהג.[3]

המנהג בספרות האחרונים

בהגהות הרמ"א על שולחן ערוך נאמר:

ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים).[4]

רבי עובדיה יוסף כתב:

יש להזהר שלא לשתות מים בעת ה"תקופה" מחשש סכנה. דהיינו, חצי שעה קודם התקופה, וחצי שעה לאחריה. וכן המנהג בארץ ישראל, ובשאר מקומות... וראוי להדפיס בלוחות השנה להודיע על כך. וכתבו האחרונים, שיש לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה. ואין להחמיר אלא במים, אבל בשאר משקים אין לחוש.[5]

בדורות האחרונים האשכנזים אינם מקפידים על מנהג זה, אך הספרדים שומרים עליו. רבי משה כלפון הכהן, בשו"ת "שואל ונשאל", ענה לשאלה "באיזה אופן יכולים לשתות המים בעת התקופה כמו למשל לתינוקות או לחלשים או לבריא שאינו רוצה להיות צמא" והציע דרכים אחדות לעקיפת האיסור:

  • להרתיח את המים.
  • להוסיף מעט מיץ למים, כך שיהיו עכורים.
  • לשים את המים בכלי ברזל, שמפיג את הסכנה שבמים.
  • להחזיק את המים בכלי חתום.[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ אברהם אבן עזרא, ספר העבור, דף ט
  2. ↑ דוד אבודרהם, אבודרהם השלם, שער התקופות. מובא בשמו גם בטעמי המנהגים ומקורי הדינים מאת אברהם יצחק שפרלינג, עמ' 104
  3. ↑ יעקב מוסאפיה, ‏תשובות הגאונים, סימן יד, באתר HebrewBooks
  4. ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף ה
  5. ↑ עובדיה יוסף, הליכות עולם, חלק ז' עמוד קפג
  6. ↑ משה כלפון הכהן, ‏שואל ונשאל, חלק א, סימן מ"ה, באתר HebrewBooks
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.