אמנת נחמיה

היום הראשון

על פי המתואר בספר נחמיה, בל' באלול התכנסו כל ישראל אל שער המים, ולבקשת העם עזרא הסופר קרא בפניהם מספר התורה, כאשר הלווים מתרגמים את פסוקי התורה לארמית, שהייתה השפה הנפוצה באותה תקופה. לצורך הקריאה, הוכנה בימת עץ מיוחדת שעליה עמד עזרא (בדומה למעמד הקהל). לפני תחילת הקריאה, עזרא ערך מעין הגבהה לספר התורה, ובירך את ה'. בתגובה ענה העם "אמן אמן" (במועל יד) והשתחווה. הקריאה נמשכה כשש שעות, מהבוקר עד חצות היום.

במהלך הקריאה נחשפו השומעים למצוות רבות שאותן התרשלו מלקיים או אף לא ידעו על קיומן. בעקבות זאת החל בכי ואבל בקרב השומעים, ונחמיה, עזרא והלויים הִסו את העם לבל יבכו ויתאבלו ביום ראש השנה שהוא יום טוב. הם עודדו את השומעים לאכול מאכלים שמנים ומשקאות מתוקים לכבוד היום, ולשתף גם את מחוסרי האמצעים בשמחת היום.

היום השני

ביום השני של ראש השנה, א' בתשרי, נאספו ראשי העם, הכהנים והלויים, להמשך שמיעת קריאת התורה על ידי עזרא. במהלך הקריאה נחשפו השומעים למצוות חג הסוכות, ובעקבות זאת שלחו להביא חומרים להכנת סוכות לקראת חג הסוכות שחל כשבועיים לאחר מכן.

תפילת הלויים

כחלק מהווידוי על חטאיהם, נשאו הלוויים יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה, תפילה בה פירטו את חסדי ה' עם ישראל, ומנגד את כפיות הטובה שנהגו ישראל כלפי ה'.

כריתת האמנה

עם תום התפילה, החל מעמד כריתת האמנה. על האמנה חתמו עשרות מראשי הקהל, שהיו ראשי המשפחות שעלו בימי זרובבל. רבות מהן היו משפחות כהונה ולוייה.

האמנה כוללת התחייבות לשמירת שורה של מצוות בהן מספר רב של מצוות התלויות בארץ כשמיטה, ביכורים, תרומות ומעשרות, מצוות שמירת השבת, הישמרות מנישואי תערובת, ועוד. בנוסף קיבלו עליהם התחייבויות נוספות שאינן חלק מתרי"ג מצוות, כמו התנדבות להביא קרבן עצים ושלישית השקל^[4] לצורכי המקדש מדי שנה:

וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:
וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד:
וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹוקֵינוּ:
לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹוקֵינוּ: ס
וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹוקֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹוקֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה:
וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה':
וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹוקֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹוקֵינוּ:
וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹקֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ:
וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹוקֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר:
כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹוקֵינוּ:

— ספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"א-מ'

התיאור המופיע באמנה, לפיה הכהנים זוכים במעשר ראשון מיועד ללויים, הוא המקור לקנסו של עזרא.

כריתת האמנה הייתה בימי עליית נחמיה

האסכולה הראשונה סוברת שהמאורעות התרחשו בימי נחמיה, לאחר סיום בניית החומה, וכפי סדר הפרקים בספר נחמיה. לשיטה זו, לאחר עליית עזרא לארץ בשנה השישית לארתחשסתא, חלה הידרדרות רוחנית בקרב העם, בעיקר בתחום נישואי התערובת. עם בוא נחמיה לארץ, התחזקו עזרא ונחמיה לעורר את העם לתשובה, והובילו אותם לכריתת האמנה.^[5]

כריתת האמנה הייתה בימי עליית זרובבל

אסכולה שנייה סוברת שעל אף שסיפור קריאת התורה וכריתת האמנה מובא בספר נחמיה, לאחר תיאור בניית חומת ירושלים בהנהגת נחמיה לאחר עלייתו לארץ באשרת מלך פרס, בפועל היא התרחשה שנים רבות קודם לכן, בימי עליית זרובבל לאחר הצהרת כורש. הסיבה לכך שסיפור זה הובא לקראת סוף ספר נחמיה היא שסיפור זה הוא המשך ציטוטו של "ספר היחס" ממנו מצטט נחמיה בהקשר של סיום בניית חומת ירושלים והפלת הגורלות להתיישבות בה.^[6]