גזירת כלים

גזירת כלים בהלכות שבת, היא גזירת חכמים שנהגה בתחילת ימי בית שני, שלא לטלטל כלים ממקום למקום בשבת. הגזירה המקורית אסרה לטלטל כל כלי שהוא ממקום למקום בשבת. התלמוד מתאר כיצד חכמים צמצמו בהדרגתיות את הגזירה במשך הדורות שלאחר מכן. להלכה, גזירת כלים הצטמצמה עד שהיא הועמדה על שני איסורים ספציפיים בלבד:

שני איסורים אלו מקוטלגים לעיתים קרובות בספרות ההלכתית בקטגוריה כללית של איסורי מוקצה, שהוא האיסור לטלטל דברים שאין בהם שימוש שאדם מקצה אותם מדעתו. איסור מוקצה משמש בהקשר זה כקטגוריית על לכל הדברים האסורים בטלטול בשבת, כאשר ישנם סוגים נוספים של מוקצה אשר אינם נובעים מגזירת כלים. יש דעות בראשונים ובאחרונים המבחינים בין סוגי המוקצה השונים ומחלקים אותם לקטגוריות הנובעות מטעמים שונים.

הגזירה המקורית

הגזירה המקורית מתוארת בתוספתא, שלפיה אסור היה לטלטל את כל הכלים בשבת חוץ משלושה כלים שימושיים בלבד:

בראשונה היו אומרים: שלושה כלים ניטלין בשבת - מקצוע של דבילה, וזומא לסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי שולחן.

— תוספתא שבת, יד, א

התלמוד[1] מביא את דברי האמורא רבי חנינא, לפיהם גזירה הזו נגזרה בימי נחמיה בן חכליה בתחילת ימי בית שני. רש"י מבאר שהכוונה היא שהגזירה הזו נגזרה בתוך הקונטקסט ההיסטורי המתואר בספר נחמיה, שהיו העם מזלזלים בשמירת השבת.

הראשונים התקשו כיצד ייתכן שאסרו את טלטול הכלים כולם, הרי לא ניתן להסתדר בשבת בלי כוסות וקערות ושאר כלי אכילה. לכן הראשונים מסייגים בדרכים שונות את האיסור המקורי: או שהוא נגע רק לכלים שאין להם בית קיבול[2], או שהוא נגע רק לכלים שאחד השימושים הרגילים שלהם אסור בשבת[3], או שהוא לא נוגע לכלים שמונח בתוכם דבר שמותר לטלטלו, כגון אוכל[4].

הראשונים נתנו טעמים שונים לגזירה זו. רש"י כתב שגזרו את הגזירה "כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת". הרמב"ם כתב שלושה טעמים לגזירה[5]: א. כדי שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום למקום, ונמצא שלא נח בשבת. ב. כדי שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. ג. כדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל כל השבוע ממלאכה. הראב"ד כתב טעם נוסף לגזירה[6]: כדי שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות לרשות, שדבר זה אסור בשבת.

צמצום הגזירה

ערך מורחב – מוקצה

התוספתא מתארת כיצד הגזירה הצטמצמה במשך הדורות בכמה שלבים, ולבסוף לא נותר ממנה אלא איסור לטלטל שני כלים מסיביים:

התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה.

— תוספתא שבת, יד, א (על פי גירסת הבבלי שבת, קכג, ב)

התלמוד מכנה את האיסור לטלטל את 'המסר הגדול' ואת 'היתד של מחרשה' בשם הקטגורי מוקצה מחמת חסרון כיס[7], כלומר, האיסור לטלטל כלים אלו נובע מכך שהם חפצים ייקרי ערך שבגלל חשיבותם לא מטלטלים אותם ממקומם.

איסורים נוספים שנותרו מן הגזירה

למרות שמהמקורות התנאיים היה נראה שגזירת הכלים התבטלה לחלוטין, האמוראים אביי ורבא מבארים שנשארו חלקים נוספים של הגזירה מלבד מוקצה מחמת חסרון כיס. אביי מחמיר בכך יותר מרבא, והם נחלקים ביניהם בשלוש נקודות:

  • כלי שמלאכתו להיתר: לדעת אביי, מותר בטלטול רק לצורך גופו או לצורך מקומו ולא מחמה לצל. לדעת רבא – מותר לטלטל גם מחמה לצל. יש ראשונים שהבינו שגם רבא מודה שטלטול שלא לצורך כלל אסור בכל מקרה[8].
  • כלי שמלאכתו לאיסור: לדעת אביי, מותר בטלטול רק לצורך גופו ולא לצורך מקומו או מחמה לצל. לדעת רבא – מותר לטלטל גם לצורך מקומו.
  • כלי שצריך שני בני אדם כדי לטלטלו: לדעת אביי – אסור בטלטול. לדעת רבא – מותר בטלטול. בטעמו של אביי נחלקו הראשונים: הרשב"א כתב שהוא משום שאדם מקצה דבר כזה מדעתו, והריטב"א כתב שזה משום שאדם מייחד לו מקום.

הכלל ההלכתי קובע שבכל מקום שנחלקו אביי ורבא, ההלכה נקבעת כדעת רבא[9]. לכן ההלכה נפסקה כאן כדברי רבא, שמגזירת כלים המקורית נותר רק האיסור לטלטל 'כלי שמלאכתו לאיסור' מחמה לצל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ בבלי שבת, קכג, ב
  2. ↑ תוספות שבת, קכג, ב, ד"ה מקצוע
  3. ↑ המאור באלפס שבת, מז, א; חידושי הריטב"א שבת קכג, ב
  4. ↑ חידושי הר"ן שבת, קכג, ב
  5. ↑ רמב"ם, משנה תורה, פרק כד, יב-יג
  6. ↑ ראב"ד, השגות על משנה תורה, פרק כד, יב-יג
  7. ↑ בבלי שבת קנז, א
  8. ↑ מגיד משנה הלכות שבת, כה, ג; חידושי הר"ן, שבת, קכג, ב
  9. ↑ במחלוקות אביי ורבא, הלכה כרבא פרט לדיני יע"ל קג"ם
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.