הומור בתרבות היהודית

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא כתוב אנציקלופדית; הפתיח מנוסח היטב עד סופו כפתיח למאמר ולא לערך אנציקלופדי. כל שאר הערך הוא אוסף אנקדוטלי של פרטי הומור נבחרים (לא ברור לפי אלו קריטריונים), ומלא בהיגדים והנחות ללא מקור.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בתרבות היהודית מקורותיו של ההומור באים מן המנהגים הקהילתיים או העדתיים, פסוקים, מעשיות מהגמרא ומהמדרשים, דמויות מגוחכות מהתנ"ך והתלמוד ועוד. ההומור הוא תלוי תרבות ותלוי נסיבות. הן מטרת השחוק והן האופן בו מביעים אותו משתנים מתקופה לתקופה ובין קהילות ישראל בזמנים שונים ולכן קיימים הבדלי סגנון ניכרים.

עם זאת הביטוי "הומור יהודי" משמש כיום בעיקר לגלגולו של ההומור היידי בעל הלעג העצמי והמרירות ולעיתים מתכתב עם ביטויים מן המסורת, הומור שעבר מיהודי אירופה המשכילים והמסורתיים כאחד והשתמר במידה רבה בידי יוצרים ממוצא יהודי בתרבות הפנאי של ארצות הברית ובישראל.

כפי שתועד בתורה עוד בראשית ימי ישראל, אין סוגה של הומור שלא שימשה בתרבות זו לדורותיה. להומור מגוון רחב של סוגים וסגנונות, סיבות לשימושו ומטרות לאמירתו משנינויות קצרות וזכורות ועד עלילות מבודחות האוצרות בהן מתח ופורקות אותו בסופן, קיים הומור מריר לעומת הומור אוהד.[1][2][3][4][5] המקורות היהודיים רוויים בהומור, בתנ"ך, בספרים החיצוניים, במשנה ובתלמוד, ובספרות ימי הביניים. בדרך כלל הומור זה הושפע מהתרבות המקומית שבה נכתבה, אך בעקבות הנסיבות, לרוב, היה להומור היהודי גם טעם מיוחד משלו ולעיתים אף התכתב עם ההומור האנטי יהודי.[6] הלעג גם שימש תדיר במחלוקות הרבות שהיו בין הקבוצות השונות בעם לאורך הדורות.[7][8]

עם הזמן אף נוצרה התייחסות דתית ומסורתית לשחוק הרצוי ולשחוק הדחוי, ואף נקבע מועד מיוחד: חג הפורים.

'ההומור היהודי' היידי

החל מתקופת האמנציפציה ואולי עוד קודם לכן התייחדה סוגת ההומור ביידיש, שבה היהודי הנרדף והעצוב מתנקם באויביו (הגויים או היהודים האחרים) או חושב שהוא מכה בהם ולמעשה אינו מצליח בכך. נוצרו דמויות כמו הרשל'ה מאוסטרופולי או חכמי חלם. דמויות "לא-יוצלח" אלו מיוסדות על מסורת בדיחות קדומה. הספרות הזו זכתה לתפוצה נרחבת עם ראשית תחיית הלשון העברית, ובסוגה זו נכתבו רבים מספרי המופת של שלה, וכן חלק ניכר מספרות היידיש של תנועת ההשכלה, כמו ספריהם של י"ל פרץ מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם ששמות העט עצמם כבר העלו חיוך על פני הקורא.[9][10]

ההומור הזה היה רווי בהיכרות עם הטקסטים היהודיים של התפילה והתלמוד, ודמויות המופת שבהן. הרבה היה תלוי במשחקי מילים שבעצם שיבשו את הפסוקים והפכו את משמעותן על פניהן, תוך כדי כך שהמספר מגלה כביכול, שלמעשה אינו יודע את משמעותן של המילים שהוא עצמו אומר. שיבוש הפסוקים ודרשתם באופן הומוריסטי הוא מסורת שנמשכה מימי התלמוד. קיים תיעוד על דרשות מצחיקות שבעצמן מלמדות לכאורה על ההיתר "לשבש את המקרא".[11] [12]

בהומור היידי, בדרך כלל הדמות עליו סיפרו את ההלצה או המעשה המגוחך הייתה נלעגת. הבדיחות כולן נגעו להוויה היהודית בעיירה.[13] לתיאורו שימשו המונח 'שלימאזל' (שלא מזל - בן בלי מזל. כשה'שלומיאל' היה מועד עם צלחת המרק בידו, המרק היה נשפך על השלימזל) וכן נעבעך (נֶבֶּךְ)- מסכן. בעוד "גיבור הסיפור" חושב שהוא "סידר" מישהו, או מתכנן לעשות זאת, הקהל מתוודע לעובדה שלמעשה "הגיבור שלנו" נכשל והפסיד, אף שאינו יודע או מבין את זה. ולעיתים להפך, גיבור הסיפור היה דמות של אדם יהיר המחשיב עצמו פיקח, והנקמה בו באה באופן מצחיק ומתוחכם. לעיתים הבדיחות נגעו לגויים, ובהם היהודי – על אף שאינו חכם או מוצלח במיוחד – מצליח באופן פשוט יחסית להערים על הגוי, לסתור על פניו בחושך, או להוציא ממנו תשלום עבור עצה טפשית. (לימים הומצא התואר "אנדרדוג", ולהקת בדחנים ישראלית של דתיים קראה לעצמה "אנדרדוס" על שם הבדיחה והתופעה). בסופו של דבר הייתה זו בדיחה של לעג עצמי, של היהודי הנמצא בשפל וכמאמר שלום עליכם: "תשתה לחיים גם אם הלב שלך עמוק באדמה כי אלו החיים שלך". (טוביה החולב)[14]

הומור זה אוּמץ גם בידי סופרים ומחזאים יהודים מתבוללים כגיולה קבוס (קאהן) בפולין, סרגיי אייזנשטיין בברית המועצות, ומאוחר יותר גם בארצות הברית.

יהודים היו דומיננטיים בתעשיית התרבות והעיתונות בארצות הברית, ובהפקת האיורונים (קארטונס) כמו העיתון מאד מגזין. יהודים אלו שיבצו את ההומור שהביאו איתם מאירופה וכך התקבעו מושגים כמו 'הומור יהודי' במשמעות זו.[15]

ההומור היהודי כיום

לאחר קום המדינה, עם ההתאוששות מהשואה וחורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, חלק מהמושגים והדמויות נותרו על כנם, כמו האמא היהודיה (שהוחלף בתרבות הישראלית ב"אמא הפולניה")[16][17] והם משמשים את הבדרנים היהודים המוכרים בעולם כולו.[18] חלק מהדמויות הייצוגיות מהבדיחות, כמו חזנים עשירים וקמצנים שאינם מוכנים לעזור לחבריהם העניים ולא מבינים את הרמזים העבים הנשלחים אליהם, נעלמו יחד עם המקצוע שלהם שהלך והצטמצם, ואינם עוד, אך נוצרו גם מושגים ודמויות מפתח חדשים, כמו נסיכה אמריקאית יהודייה (Jewish-American princess, ובקיצור JAP) מונח הלועג לבנות מפונקות ממשפחות יהודיות עשירות.[19] בארץ הושלך הלעג על עולים חדשים מארצות דוברות ערבית כמו המושג 'פרחה' כינוי לעג לשם נשי ממרוקו (במשמעות שמחה ופריחה) או המונח 'ערסים' עבור חבורות גברים צעירים וקולנים ממוצא "מזרחי". כמו כן נוצרו בדיחות על פוליטיקאים שאינם דוברי אנגלית כמו עמיר פרץ ודוד לוי.[20][21]

בתנ"ך

המחלוקת על קיומו של הומור בתנ"ך

כיום מכירים בהומור הקיים בתנ"ך: לאורך התנ"ך כולו באופן נרחב, מוצגת קומדיית המצבים בלעג לאלילים. בספר מלכים (א' יח כז) אליהו הנביא לועג לנביאי הבעל ו'מהתל' בהם. בתהלים (קטו ח) לועגים לאלילים בעלי הפה שלא מדבר והאזניים שאינן שומעות, ונוספת המשאלה: "כְּמוֹהֶם - יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם! - כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם!" וישעיהו לועג לאלילים ברבות מנבואותיו.[22] כמו כן ההומור הדק משמש פעמים רבות להצגת "צדק פואטי" ו"נקמה מתוקה" לפי עקרון מידה כנגד מידה, ובו הרשע נופל בסופו של דבר בבור שהוא עצמו כרה, ואילו האיש שעמו הצדק ושפעל ביושרה לאורך זמן משפר את מצב החברה מטיב לעתיד וחי בשלמות עם מצפונו.[23] להבדיל, בתנ"ך יש גם הומור גרוטסקי ושימוש בגידופים בעיקר בעת הצגת רשעים אלימים, ולעג על עמים העוינים לישראל, או שבטים עוינים לזה של המספר.[24][25]{{הערה|1=על הספר: הגנת האנושות - מתי השימוש בכח מוצדק ומדוע מאת ג'ורג' פלטשר עם ינס דוד אוהלין 2008, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. (מאמרו של אנדר ביגבי משנת 2009, אתר הארגון לאתיקה ועניינים בינלאומיים, מיסודה של מכללת קרנגי)

יש מסיפורי התנ"ך אשר מלאים בביטויים ציניים עוקצניים ולעג מר סרקסטי, דוגמת: "...וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו..." הנאמר על ידי אחי יוסף. ודברי מיכל בת שאול לדוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!".[26][27] אפילו ספר איוב, המתאר טרגדיה נוראה של אדם היורד עד שפל המדרגה, מלא רמזים הומוריסטיים וציניים בהם איוב ורֵעיו 'עוקצים' זה את זה במרירות.[28][29]


עם זאת פעמים רבות בתנ"ך מובעת הסתייגות גורפת משתיית היין המופרזת, הקשורה לצחוק בלתי נשלט. הראשון מבין חמשת ספרי תהלים פותח במזמור: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב..."

קולות הצחוק המקראיים

בתנ"ך יש מספר רב של אזכורים לקולות שמחה המושמעים מפי אנשים, חלקם כתוצאה מהומור, וביניהם: שמחה, שחוק, צחוק - הדומים לשיהוקי הצחוק של ימינו, לצון, ליצות התלוצצות וצהלה - הקשורים לקולות צקצוק עתיקים, היתול, הלל, הוללות וגיל - הקשורים לצהלולים ויללות השמחה המושמעים בלשון ובגרון, חדוה, וחוד, חידה וחידוד, הוד ותודה - רעד דק (בארמית חד) של שמחה כשהשערות סומרות, וגם השמעת קול מהדהד וחוזר אליך. עוז, בוז, לעג, לעז והתלועעות - קולות גרוניים לעגניים. וגם רון ורינה, ורננה - קולות "נַה נַה" של שירה המושמעים ברי"ש גרונית ובשמחה (לעומת המיה, נגינה, וקינה - העצובים).

בספרות חז"ל

בדומה לסיפור אליהו ועובדי הבעל ישנם בתלמוד סיפורים על הלעג של רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בוויכוחים. לדוגמה:

"מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו: הכא. א"ל: ומי יימר? - אייתו אשלי ומשחו!" (בכורות,ח',ע"ב).
תרגום: "(אמרו לו) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו: ומי יאמר (שאכן כך הוא)? (אמר להם:) - הביאו חבלים ומדדו".

החכמים בתקופת המשנה והתלמוד לעיתים סנטו זה בזה וישנם גם סיפורים מבדחים רבים על ויכוחים הומוריסטיים בין בני המעמדות השונים.[30]

ההומור מתואר בתלמוד כשיטת הוראה להוספת עניין בעת דיונים. ראשי הישיבות בבבל היו פותחים את דבריהם בבדיחה ואחר כך מרצינים:

רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. לסוף - יתיב באימתא. (תלמוד בבלי, פרק במה מדליקין, מסכת שבת)
תרגום: רַבַּה (האדון, כינויו של ראש ישיבת פומבדיתא בנו של רב נחמן) לפני שהתחיל ללמד נושא לחכמינו, אמר דבר המבדח, וחכמים צחקו. ואחר כך היה יושב באימה (כלומר ברצינות). מסופר גם על בדיחה שהשתמש בה רבי עקיבא על מנת להעיר את תלמידיו המתנמנמים.[31][32]

בדיון משפטי על תשלום נזקי ספסל שנשבר, כאשר ארבעה ישבו והצטרפו לספסל בזה אחר זה, נכתב שהאחרון חייב. אומרת הגמרא: כגון פפא בר אבא. ורש"י מסביר שהיה שמן ביותר. בעלי התוספות מתחילים בדיון מעמיק מה קורה אם השמן התיישב ראשון, ואחריו שלשה רזים במיוחד. מה קורה אם כולם שמנים במיוחד והאחרון יוצא דופן ברזונו ועוד כהנא וכהנא. אך "המאירי" מסביר שבסך הכל מדובר ב"מלתא דבדיחותא" שנועדה להשאיר את הלומדים ערים.[33]

גם בתלמוד ישנם משחקי מילים על חשבון לקות דיבור. לדוגמה השיחה עם רבי סימון (שמעון) בן מנסיא (מנשה): שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור...

עם זאת תועדה גם מגמה של המעטה בהומור ונקיטת עמדה רצינית, הנסמכת על הכתוב במקרא, וכדברי התלמוד: כל ליצנותא אסירא, מלבד ליצנותא דעבודת אלילים. ובו במקום מנצל התלמוד את ההזדמנות להראות פרשנויות למקראות שזה עתה דנו בהן, ולהשתמש ברמזים לניבולי פה המותרים כנגד האלילים.[34]

בימי הביניים - 'פרפראות'

פרשני התנ"ך

אחד מפרשני התנ"ך השנונים ביותר היה רבי אברהם אבן עזרא שהרבה ללעוג לפרשנים הקראיים, והשתמש במדרשי פסוקים באופן היתולי. כך [דרושה הבהרה]בביקורתו על כותבי החרוזים בפיוטים הקדמונים ובראשם אלעזר הקליר, הוא תקף את הפיוט המתחיל בחרוזים: "ליראי יקפיל וחדשים יכפיל וליום זה פור הפיל ומציון ימלוך... וכתב בין היתר:[35]

ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל?
ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל,
והוצרך בהקיץ לפתור חלומו?
יהיה אומר:
לוחץ - יעפיל... להתנשא? - יפיל!
ורמי לב - ישפיל! ומציון - ימלוך!

מגידים ודברי צחות

תפקיד המגיד בקהילה היהודית באירופה בשלש מאות השנים האחרונות היה מעמד של אדם אשר התמחה בדרשות שבת ומועד, הכוללים בתוכם סיפורים מצחיקים, משלים שנונים ופירושים מעניינים. אחד המפורסמים בהם היה המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שאת רוב כתביו ליקט ערך והוסיף על דבריו אברהם דב בער פלאם. דברי המגידים באו ללמד את השומעים "לקח" ולהראות להם את דרך הישר.


רבים מהפירושים של הצדיקים מתנועת החסידות מתובלים בקריאה מפתיעה של הכתובים ובאופן היתולי, בספרות החסידית נקראו "דברי צחות".

הומור ויהדות בימינו

במאמר על הומור במרוקו כותב אשר כנפו כי נהגו לעוות פסוקים באופן מגוחך, כך שאיבדו ממשמעותם. לדוגמה, במקום הפסוק:

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ...

הם אמרו:

וברב גרונך תהרס כרמך תשלח חרונך יאכלמו כרפס תביאמו ותטעמו בהר מחלתך.[36]

הרב עובדיה יוסף היה ידוע כמוסיף בדיחות וחידודים תוך שינוי קטן של פסוקי התורה או מאמרי התלמוד ושילובם בדרשותיו לפני הקהל.[37]

הרב שלמה אבינר ידוע כמתבל דבריו תוך שימוש בפסוקים, וכך סיפר:

בתקופת ועידת מדריד ניסו ללחוץ על ראש הממשלה יצחק שמיר שישראל תתן את רמת הגולן לסורים תמורת הסכם שלום והוא התעקש ואמר לא!. שאלו אותו 'למה?'. והוא ענה 'ככה'.
ועל כך נאמר בתהלים: אשרי העם שככה לא.[38]

פרסומים בני ימינו בנושא הומור ויהדות

כיום ישנה התחדשות של הומור הקשור במסורת ובתרבות היהודית בקרב שומרי המסורת, באתרים כמו פרויקט השטו"ת בערוץ שבע, או "[ דוסים מצייצים]" בפייסבוק בהם מובאים חידודי לשון. בשבועון מוצ"ש של מקור ראשון ישנו כיום גם פינה קבועה ובה עיוות של מילות פסוקים, כפי שהבינו אנשים מהתפילה או הפיוט. דוגמת "בטחה בלב - בעלה". או "שקר רחל ואהבל לה יופי".

דמויות הומוריסטיות: הרשל'ה, חכמי חלם וגיבורי הפורים-שפיל

חלק מסיפורי חכמי חלם - ספר משכילי הלועג לחצרות החסידיות המרובות שהיו בעיר זו, אשר נכחדה ברובה בשואה וכן סיפורי הירשל'ה מאוסטרופוליה, דמות מבדחת בחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז' מתובלים בפסוקים ובדיחות.

בעבר חוברו 'מסכתות פורים' 'תפילות פורים' ו'פיוטי פורים' היתוליים, המצרפים חלקים שונים מהתנ"ך ומערבבים את הסיפורים (או מחליפים מילה חשובה באחרת, כמו מים ביין. פרק שלם בספר המועדים בכרך על פורים הוקדש לבדיחות מסוג זה. גם כיום מתחברים מסכתות מסוג זה ובפורים תשע"ו (2016) פורסמה מסכת על המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ.[39] תופעה זו קורית כיום גם בציבור החרדי.[40] בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעיתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶדום, לא תעבור בי" (במדבר, כ', י"ח), פסוק תנ"כי שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעיתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה.

יחס המסורת היהודית להומור

יחס היהדות להומור היה מעורב מאז ומעולם. מצד אחד, ההתעסקות בהומור נחשב בעיני רבים לעניין של חול, שמתבטל לעומת דברי הקודש כגון לימוד התורה ומסיט את דעתו של האדם ממנו. עוד נאמר שההומור הוא בעצם לעג לחולשותיו של האחר ותו לא. מצד שני, היו רבים שאישרו את ההומור ואף עודדו אותו, כל עוד לא יבוא על חשבון ההלכה והאמונה בה'.

בעיני רבים ההומור נחשב להנאה ארצית (בניגוד לאלו השמימיות, הקשורות בקודש), ולכן התומכים בהומור נטו להיות התומכים גם בהנאות אחרות שקיימות בעולם הזה. היהדות מעודדת את השמחה לרוב, ובניגוד לדתות אחרות, משפטים כגון אין שמחה אלא בבשר ויין המעודדים את הנאות הגוף תופסים חלק משמעותי בתולדות היהדות. לעומת זאת, התומכים בהתנזרות מתנגדים להומור, בהיותו חלק מהנאות הגוף, הנחשבות להנאות "נמוכות" יחסית ברמתן הרוחנית.

בדחנים יהודים הופיעו בטקסים יהודיים רבים החל מימי הביניים ותיבלו אותם בהלצות ובבדיחות. בנוסף, הבדחנים גם הטיפו מוסר בדרכים קומיות, המאפשרות לציבור להתחבר אליהם בקלות. בדחנים כגון אליקום צונזר ומוטקה חב"ד מילאו תפקיד חשוב בתרבות היהודית לאורך שנים רבות. שיתופם בטקסים יהודים מעיד על קבלה של ההומור ביהדות.

חג הפורים נחשב לחג המעודד הומור. התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע משלבים בתוכם הומור ושמחת חיים, וגם מנהגים מודרניים, כגון רב פורים מתובלים בהומור רב. פורים שפיל הוא דוגמה נוספת לכך, אם כי במקרים מסוימים ההומור מתגלגל לשפה נמוכה ולניבולי פה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ כיצד לספר סיפור סמואל קלמנס (הוא מארק טוויין. אנגלית, אתר 'פרויקט גוטנברג')
  2. ↑ רימונד סמוליאן, "כוכב לכת ללא שחוק" (אתר מכללת סטנפורד)
  3. ↑ על הומור במלחמה ראו לדוגמה מחקר על שחוק מלחמה ומדיניות באיורון "סאן מאו מצטרף לצבא" מתוך הספר לא רק עניין של צחוק, מאוגוסט 2018, או מאמרה של פליציה אליוט קומדיה כמחאה
  4. ↑ הומור יהודי אריה סובר, מאמר העוסק במגוון המחקרים על ההומור היהודי וסוגותיו (אנגלית, אתר רשומות ספרות ביבליוגרפיות אוקספורד)
  5. ↑ נאומו הלעגני של רבשקה ב"יהודית" בספר מלכים
  6. ↑ bh שיח השחוק המזלזל - ניתוח תגובות מקוונות בעלי גוון של שנאת ישראל סימון וויבר (אנגלית, הירחון לחקר השחוק, אתר דה גרויטר)
  7. ↑ רבנים לחוצים והלעג לשאינם רבנים, בין רבני פרס לארץ ישראל עמ' 87, ריצ'רד קלמין (באנגלית)
  8. ↑ הומור וסאטירה: מבחר מיצירות אברהם אבן עזרא יהודה אלחריזי ועוד משה גרנות, תשל"ה (כרטסת הספרייה הלאומית)
  9. ↑ ד"ר מירי יוסוב-שלום, ‏ההומור היהודי-היידישאי והתיאטרון במזרח אירופה, באתר "דעת", מתוך: לימודים: כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה 7, תמוז תשע"ג
  10. ↑ בני מר, למות מצחוק, להיוולד בבכי, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2004 – על מחזמר חדש של תיאטרון יידישפיל הממשיך את תרבות ההומור היידי
  11. ↑ הרב יונה מגירונדי שמותר ואף רצוי "להשתעשע" בתורה: "וכשאתה מייגע את עצמך בתורה, השתעשע בה! שמצינו שאמרה תורה: (בספר משלי) "ה' קנני ראשית דרכו... ואהיה שעשועים יום יום... ", הנה לך, כי ה' ברוך הוא היה משתעשע בה, ויש לך לעשות כן, וזהו שנאמר: (בהמשך הדברים) "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", רוצה לומר, כאשר הייתה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת העולם, כן תהיה משחקת בתבל אחרי שנברא העולם, ושעשועים לבני אדם" (ביאור למסכת אבות ב יד)
  12. ↑ הרבי מקוצק לימד על פרשת כי תצא ופירוש רש"י: כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלקיך בידיך - רש"י: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והסביר זאת כך: מיהו אויבך? היצר הרע. כי תצא למלחמה בו, הוא בידיך, ומותר לך לשבש את הפסוקים כאוות נפשך. אך במלחמת הרשות, כשאתה דן בהלכות כמו הלכות שבת ואיסור הטלטול בין רשות היחיד ורשות הרבים? אז "הכתוב מדבר". (שיח שרפי קודש, כי תצא)
  13. ↑ ספר לי פעם אחת בדיחה שלא קשורה בנו היהודים? טוב. שני גויים גמורים נפגשים ברכבת. האחד אומר לשני: שמע לבן שלי יש בר מצווה ו... (עיבוד מתוך דרויאנוב)
  14. ↑ הגדרת הומור יהודי ארבעת המגדירים של הומור יהודי. (אנגלית, אתר: הלימוד היהודי שלי)
  15. ↑ שאלה מוסרית מתוך הפרק "הומר יהודי, או: הרב קרוסטופסקי, הליצן לא נופל רחוק מהעץ" - משפחת סימפסון (יוטיוב)
  16. ↑ האמא היהודיה בוויקיפדיה באנגלית
  17. ↑ רבקה מיכאלי ויוני חן: אמא פולניה התוכנית 'פעם אחת', הטלוויזיה הישראלית לשעבר (יוטיוב)
  18. ↑ קטגוריה: בדרנים יהודים רשימות של בדרנים יהודים מן המערב (אין רשימה של אלו בברית המועצות לשעבר, ברוסיה ומזרח אירופה אף שגם שם צאצאי היהודים המשיכו במסורת זו) בוויקיפדיה באנגלית
  19. ↑ הגדרת נסיכה יהודיה אמריקאית (אנגלית, אתר מילון השמועות)
  20. ↑ פרנקים וערבושים מאמרו הזועם של גדעון לוי בהארץ על הבדיחות הגזעניות והמחליאות כלשונו, נגד דוד לוי, העולים המזרחיים והערבים.
  21. ↑ מנהיג החזבאללה חסן נסראללה לועג לעמיר פרץ
  22. ↑ הלעג לאלילוּת בישעיהו יאיר הופמן (ספרית מט"ח)
  23. ↑ מידה כנגד מידה בסיפור המקראי יהונתן יעקבס, תשס"ו (אתר הוצאת כותר של מכללת הרצוג
  24. ↑ "הוציאום ונדעם" - בפרשת סדום ועמורה, רצח עגלון מלך מואב השמן, "השלום לך?" - תיאור יהוא בן נמשי המטורף, "בן נעוות המרדות..." - רדיפות שאול המלך אחרי דוד, "קטני עבה" - בנאום רחבעם, "דעו מה תעשו" בסיפור פסל מיכה ועוד.
  25. ↑ תורת אי האלימות במסורת היהודית יזהר טל, על פי הרב אהרן תמרת (ספרית מט"ח) על פי מאמר זה, סיפורי התורה והוראותיה מורים שאין לנקוט בנקמנות
  26. ↑ רשימה ארוכה של מאמרים ציניים בתנ"ך נרשמה בידי חוקר המקרא אראל סגל באתר הניווט בתנ"ך)
  27. ↑ על העצלנים נאמר בספר משלי:
    אָמַר עָצֵל: שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!
    הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.
    טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת - נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו!
    חָכָם עָצֵל - בְּעֵינָיו, מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם!
  28. ↑ איוב לאליפז אחרי שזה אמר לו: קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ?, וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה? ואיוב עונה: אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה? גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם! לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם! וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה? שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ - אֶהְיֶה? קֹרֵא לֶאֱלוֹ-הַּ - וַיַּעֲנֵהוּ? שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים!
  29. ↑ צחוק טראגי עצֵב - הצחוק כהתקוממות בספר איוב יולינה קלאסנס, אוניברסיטת סטלנבוש, דרום אפריקה, פורסם בירחון לביבליה ולתאולוגיה (אנגלית, אתר Sagepub לספרות מדעית ומקורות אמינים
  30. ↑ בדיחות עם זקן: סצינות מסיינפלד בגמרא שמעון בן עמי, 9 באוקטובר 2011 (אתר ויי נט)
  31. ↑ הראי"ה קוק בספרו עין איה הרחיב על שיטת הוראה זו ומשמעותה ברובד נוסף, מֵעֵבֶר לרובד הטכני
  32. ↑ רבי עקיבא ראה שתלמידיו מתנמנמים כשלימד את הכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" אמר: 'הייתה יולדת שישים רבוא בכרס אחת!' קפצו התלמידים, התעוררו ושאלו: מה?! ענה להם: יוכבד ילדה את משה רבנו ששקול כנגד כל ששים רבוא...
  33. ↑ שיטה מקובצת, על בבא קמא י, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  34. ↑ תלמוד בבלי, פרק 'הקורא עומד' במסכת מגילה: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לגוי: 'שקליה לעבודת כוכבים, ואנחיה בשין תיו שלו'. מותר לו לבן-ישראל לומר לנכרי: 'קח את האלילים שלך, והנח אותם בתוך השי"ן תי"ו שלך, וזאת לומדים מדברי ישעיה: ...כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ: נְעָרִים וּזְקֵנִים, עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת=עֶרְוַת מִצְרָיִם!
  35. ↑ אלעזר הקליר (אתר דעת)
  36. ↑ הומור במרוקו אשר כנפו (אתר 'ברית קודש)
  37. ↑ בין גדלות לפשטות - קוים לדרכי מנהיגותו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א רמי ברכיהו (אתר קאווע שטיבל)
  38. ↑ שתי הסגולות של יצחק שמיר ז"ל (אתר ספרית חווה)
  39. ↑ מסכת הדונלד אתר כיכר השבת.
  40. ↑ לדוגמה: המן חלבי או בשרי (מאמר באתר הניווט בתנ"ך)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.