הרומח ה"קדוש"

על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים. אם אין כזה, בחרו: שונות.

בערך זה קיים תוכן בעייתי, בעייתיות זו מסווגת במכלול כ-דתות/. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
בשלב השני של מערך הסינון ייבדק האם המידע שבערך ראוי למכלול או לא, אם המידע לא ראוי הערך ימחק לצמיתות, אם המידע ראוי הערך יעבור תיקון והתאמה מעמיקים ויוחזר למרחב הערכים במכלול.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים, אם אין כזה, בחרו: שונות.

צידו של אותו האיש נדקר, איור מאת פרה אנג'ליקו (1440 לערך), המנזר הדומיניקני של סאן מרקו, פירנצה

הרומח ה"קדוש" (ידוע גם בשמות חנית הגורל, החנית ה"קדושה", הרומח של לונגינוס) הוא השם שניתן לפי המסורת הנוצרית לרומח שדקר את אותו האיש בזמן שהיה תלוי על הצלב.

התייחסות בברית החדשה

הרומח מוזכר רק בבשורה על-פי יוחנן (יט, לא-לז), שמציינת שהרומאים תכננו לשבור את רגליו של אותו האיש, מה שיאיץ את מותו בזמן הצליבה. אולם, הם גילו כי הוא כבר מת ואין כל סיבה לשבור את רגליו, ובכדי לוודא זאת, חייל רומאי דקר אותו בצידו.

ואֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַצָּבָא דְּקָרוֹ בַחֲנִית בְּצִדּוֹ וַיֵּצֵא דָם וָמָיִם׃

— הבשורה ה"קדושה" על-פי יוחנן, יט-לד

מעשה זה ממלא נבואה נוספת הקשורה במשיח:

שֹׁמֵר כָּל-עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה, לֹא נִשְׁבָּרָה:

לפי אוריגנס, התופעה של דם ומים נחשבת לנס. הקתולים רואים זאת כמשמעות עמוקה יותר: הדבר מסמל את הכנסייה הקתולית (ובפרט את סקרמנט הטבילה לנצרות והליטורגיה ה"קדושה") היוצאת מצידו של אותו האיש, כשם שחוה נלקחה מצלעו של אדם.

לונגינוס

מיניאטורת צליבה, הבשורה של רבולה

שמו של החייל שדקר את אותו האיש לא ניתן בברית החדשה, ההתייחסות המוקדמת ביותר לשמו של החייל נמצאת בספר האפיקרופי הבשורה על פי ניקודמוס ולפיה החייל נקרא לונגינוס ה"קדוש".

צורה שונה של השם לונגינוס מתגלה גם במיניאטורה שבבשורה של רבולה שאייר הנזיר רבולה בשנת 586. באיור, השם לונגינוס (ΛΟΓΙΝΟC) נכתב באותיות יווניות מעל שמו של החייל שמניף את רומחו בצדו של אותו האיש. זה אחד התיעודים המוקדמים ביותר לשם, בהנחה שהחריטה לא נוספה מאוחר יותר.

בהמשך, בספרו "הרומח" ("The Spear") של לואיס דה ווהל משנת 1955, הלה מזהה אותו כגאיוס קסיוס לונגינוס[1]

ממצאים הטוענים להיותם הרומח ה"קדוש"

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

יש מספר חניתות שמסורות שונות מייחסות אותן להיות החנית של לונגינוס או חלקי החנית. ממצאים אלו שונים הן בגודלם והן בחומרים מהם הם עשויים.

ארמניה

הרומח ה"קדוש" הארמני

לפי המסורת הארמנית שהועלתה על הכתב לראשונה במאה ה-13, הובא הרומח עוד במאה ה-1, על ידי תדאוס מאדסה, הוא נשמר במנזר גרארד, שמשמעות שמו בארמנית היא "מנזר הרומח" ומשם הועבר לקתדרלה של העיר ה"קדושה" אצ'מיאדזין שם הוא שמור במוזיאון על שם מנוגיאן.

מסורת משותפת לשאר הרמחים

ההתייחסות ההיסטורית הראשונה אל הרומח נעשתה במאה ה-6 על ידי אנטונינוס מפלקנטיה. כאשר תיאר את המקומות ה"קדושים" בירושלים, כתב, כי הוא ראה בבזיליקה של הר ציון את "עטרת הקוצים שבה אדוננו הוכתר ואת החנית שבה הוא נפגע בצדו"[2]. אזכורים על המצאות הרומח בירושלים נמצאות אצל קאסיודורוס ואצל גרגוריוס מטור, אף על פי ששניהם לא ראו את הרומח במו-עיניהם. כרוניקון פסחלה מתאר שאחרי כיבוש ירושלים בידי הפרסים הרומח נלקח לקונסטנטינופול, שם הופקד בכנסיית איה סופיה ובתחילת המאה ה-10 הועבר לכנסיית הבתולה מפארוס שם הונח לצד חלק מהצלב האמיתי ושרידי קדושים אחרים.

אנטיוכיה

ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)#גילוי הרומח ה"קדוש"

במהלך המצור על אנטיוכיה, נזיר מפרובאנס בשם פטר ברתולומיאו חלם שאנדראס ה"קדוש" אמר לו שהרומח מוסתר ברצפת קתדרלת פטרוס ה"קדוש". מנהיגי מסע הצלב פיקפקו בחלום זה כי הם ראו את הרומח בקונסטנטינופול, אולם הנזיר חפר ומצא שבר מתכתי עליו הוכרז כי הוא השריד לרומח. מציאת חפץ קדוש זה דחפה את הצלבנים לעבור למתקפה תוך שהם נושאים את הרומח ה"קדוש" לפניהם. לא ידוע מה עלה בגורלו של הרומח אחרי הקרב.

וינה

הרומח המוצג בווינה

הרומח שבווינה ידוע גם כרומח של מאוריציוס ה"קדוש". הרומח הגיע במאה ה-10 מקונסטנטינופול לידי היינריך הראשון, מלך גרמניה (ולפי גרסה אחרת הגיע עוד לידיו של קרל הגדול). אוטו ה-1 ירש את הרומח מאביו ונשא אותו בקרב בלכפלד נגד הכוחות ההונגריים בשנת 955. ב-1000, אחרי קונגרס גנייזנו, אוטו ה-3 נתן העתק של החנית לבולסלאב הראשון, דוכס פולין והעתק נוסף להונגרים.

ב-1084, היינריך ה-4 הוסיף לחנית לוחית כסף עם הכיתוב "מסמר מהצלב של אדוננו" בהתבסס על האמונה כי זו הייתה החנית של קונסטנטינוס הגדול שבה מוסמר מסמר - אחד המסמרים ששימש בצליבתו של אותו האיש. היינריך ה-4 קבע את מקום משכנה של החנית בפראג. פרידריך ה-1 נשא את החנית איתו במסעות המלחמה שלו באיטליה.

קרל ה-4 ציפה את לוחית הכסף בזהב והוסיף את הכיתוב "Lancea et clavus Domini" (רומח ומסמר של אדוננו). ב-1424 העביר זיגמונד את החנית, יחד עם שרידי קודש אחרים מפראג לנירנברג כחלק מאוסף התכשיטים המלכותי (Reichskleinodien).

ב-1796, כאשר הכוחות הצרפתים התקרבו לנירנברג הוצא האוצר המלכותי לרגנסבורג ומשם הועבר לווינה. ב-6 באוגוסט 1806, אחרי פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה", ביקשו חברי מועצת העיר נירנברג את החזרת האוצר לעירם אולם פרנץ ה-2 סירב להשיב את האוצר.

במהלך האנשלוס הועבר אוצר ההבסבורגים ברכבת משוריינת לנירנברג ולקראת תום מלחמת העולם השנייה הוסתר. ב-1946 האוצר נמצא על ידי ולטר הורן, קצין מכוחותיו של ג'ורג' פטון והוחזר לווינה.

הרומח מוצג באוצר הקיסרי (וינה) שבארמון הופבורג.

פריז

השליט הלטיני האחרון - בלדווין השני, מלך קונסטנטינופול מכר את הרומח, יחד עם שרידים קדושים אחרים ללואי התשיעי, מלך צרפת. האחרון בנה את סנט שאפל שם אוחסן הרומח יחד עם נזר הקוצים של אותו האיש ושרידים קדושים אחרים, ג'ון מנדוויל טען כי ראה את הרומח הן בקונסטנטינופול והן בפריז והרומח שהיה בפריז היה גדול משמעותית מהשריד שהיה בקונסטנטינופול. במהלך המהפכה הצרפתית הועברו שרידים אלו לספרייה הלאומית של צרפת ושם נעלם הרומח.

קרקוב

יש בקתדרלת ואוול שבקרקוב רומח קדוש השמור שם מאז המאה ה-13. זהו העתק של הרומח של וינה, שנעשה על ידי אוטו ה-3 ונמסר במתנה לבולסלאב הראשון.

רומא

אחרי נפילת קונסטנטינופול בידי העות'מאנים, הסולטאן באיזיט השני שלח את הרומח לאפיפיור אינוקנטיוס השמיני יחד עם מתנות נוספות על מנת שהאפיפיור יחזיק אצלו את ג'ם שהיה אחיו (ויריבו) של הסולטאן. מאז שמור הרומח ברומא, תחת כיפת בזיליקת פטרוס ה"קדוש".

בספרות הבדיונית

  • בסוף שנות ה-70, כותב חברת DC קומיקס סטיב אנגלהרט הציג את חנית הגורל בסיפוריו, עלילה שנותרה בשימוש בידי כותבים רבים
  • בסדרת הטלוויזיה וויצ'בלייד, מתברר כי הרומח של לונגינוס הוא אחד מ-13 כלי הנשק העתיקים, שהוויצ'בלייד ביניהם. קנת' איירונס משיג את הרומח ומשתמש בו לרעה, ולבסוף מתעמת נגד שרה פזיני, משתמשת הוויצ'בלייד
  • בסרט קונסטנטין משנת 2005, חנית הגורל היא מרכז ההתרחשות, כאשר המלאך גבריאל משתמש בה כדי לשחרר את בנו של השטן מגוף הפונדקאי
  • משחק היריות "חנית הגורל" (Spear of Destiny) של חברת id Software, הקודם למשחק "הטירה הנאצית" (Wolfenstein 3D), שם המשימה היא למצוא את חנית הגורל ולהביאה לרשות ממשלת ארצות הברית, אחרי שהיטלר לקח אותה לרשות המפלגה הנאצית והרייך השלישי, ובכך אפשרה לו לשלוט זמן רב.
  • בספר "גילוי אטלנטיס" של קלייב קאסלר מובאת תחילת האגדה, שהרומח חושל על ידי תובל קין מברזל מטאוריטי
  • בספר הקומיקס השדונית האדומה, הרומח מהווה חלק משלושה אוצרות המעניקים למחזיק בהם כוח רב-עוצמה ושליטה בלתי מוגבלת
  • בסדרה "הסודות של דה וינצ'י" משנת 2013 דה וינצ'י פורץ לוותיקן על מנת לפגוש את האפיפיור בסוף פגישתם דה וינצ'י נאלץ לברוח מהשומרים תוך כדי בריחתו הוא לוקח את הרומח ה"קדוש" לאחר מכן הרומח נשבר בקרב, בנוסף דה וינצ'י משתמש בכוחותיו של הרומח על מנת להביס שומרים
  • בסדרת האנימה היפנית נאון ג'נסיס אוונגליון נעשה שימוש ברומח כדי להחליש את לילית

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ↑ בהבדל מאיש הצבא גאיוס קסיוס לונגינוס שהיה מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר.
  2. ↑ האנציקלופדיה הקתולית: "הרומח ה"קדוש"" (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.