טבח חולא

 טבח חולא התרחש בזמן מלחמת העצמאות בין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1948 בכפר חולא בדרום לבנון. קצינים ישראלים הרגו בין 34 ל-58 מתושבי הכפר.[1]

הטבח

הכפר חולא נכבש ב-24 באוקטובר על ידי חטיבת כרמלי, במהלך ההשתלטות על רצועת הגבול עם לבנון במבצע חירם. ב-1 בנובמבר, לאחר שהמקום נכבש, ריכזו החיילים גברים מהכפר, דחקו אותם לאחד הבתים, ירו בהם ופוצצו עליהם את הבית.[1] לפי הגרסה הישראלית נהרגו 34 לבנונים, ולפי גרסה לבנונית נהרגו 58 לבנונים.[2]

שני קצינים היו אחראים לטבח. לאחר שסמג"ד בחטיבת כרמלי, דב ירמיה, גילה זאת, הוא עצר את אחד מהקצינים[דרושה הבהרה], סגן ראשון שמואל להיס, אשר שימש כמפקד פלוגה; דיווח על הפשע לחטיבה ושלח קצין חדש שיפקד על המחלקה.

העמדה לדין

להיס הועמד לדין באשמת רצח של אנשים אחדים בבית דין צבאי מיוחד בחיפה. במשפטו טען שהפשע בוצע מחוץ לגבולות ישראל, ולכן מחוץ לתחום שיפוטו של בית הדין. בית הדין הצבאי דחה טענה זו אבל אפשר דחייה במשפט, על מנת לאפשר עתירה לבג"ץ.[3] בדיון בבג"ץ טענה המדינה כי אין לבג"ץ סמכות לפרש את החוק הצבאי. בפברואר 1949 דחה בג"ץ את הטענה של להיס ואת טענת הממשלה, ואפשר למשפט להמשיך.[4] להיס הואשם שב-31 באוקטובר רצח 18 אנשים, ולמחרת רצח 15 אנשים. הוא זוכה מחמת הספק מהאשמה הראשונה, אך הורשע באשמה השנייה ונדון לשבע שנות מאסר. להיס ערער על ההרשעה ועל העונש בפני בית הדין הצבאי העליון שבראשות האלוף איתן אבישר. בית הדין הותיר את ההרשעה בעינה, אך הפחית את העונש לשנת מאסר אחת. בג' באייר ה'תש"י (יום העצמאות) ביטל נשיא המדינה, חיים ויצמן, את העונש שהוטל על להיס.[5]

ב-1955 קיבל להיס חנינה בדיעבד מנשיא המדינה. באותה שנה הוסמך לעורך דין. בשנת 1978 מונה למנכ"ל הסוכנות היהודית.[6] בשנת 1989 קיבל את פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים.[7]

התייחסויות לפרשה

בעת מינויו של להיס לסוכנות היהודית, כתב ירמיה לאריה דולצין, יו"ר הסוכנות, על תפקידו של להיס בטבח חולא. בתגובתו של דולצין למכתבו של ירמיה הוא טען כי עברו של להיס היה ידוע לסוכנות היהודית מאז 1961. הוא גם גילה כי כאשר להיס נרשם כעורך דין בשנת 1955 הנושא נבדק על ידי המועצה המשפטית, והוחלט כי המעשה שבגינו להיס נשפט "לא נושא עמו קלון". לאחר שלהיס מונה לתפקיד, המחלוקת בעניין מינויו דווחה לתקשורת ואף גררה דיון בכנסת.

מכתבו של ירמיה פורסם בעיתון על המשמר[8] (הציטוט להלן אינו זהה למקור, משום שזה תרגום לעברית מהתרגום לאנגלית[9] של המקור):

"אני קיבלתי דו"ח לפיו לא הייתה שום התנגדות מתוך הכפר, לא הייתה פעילות עוינת באזור, ושבכפר נותרו כ-100 אנשים. הם נכנעו וביקשו להישאר. הגברים ביניהם רוכזו בבית אחד תחת שמירה. אני הייתי שם וראיתי כ-35 אנשים. [ירמיה לא זוכר את המספר המדויק כיום, למעשה היו בבית מעל 50 איש] בגילאים שבין 15–60, כולל חייל לבנוני אחד [שלא נהרג].... כשחזרתי לכפר למחרת בבוקר עם פקודה לגרש את תושבי הכפר גיליתי שבזמן שלא הייתי נוכח שני קצינים הרגו את כל השבויים שהיו בבית עם תת-מקלע, ואז פוצצו את הבית על גביהם כדי שישרת להם כקבר. הנשים והילדים נשלחו מערבה.
כששאלתי אותו למה הוא עשה זאת, הקצין השיב כי זו הייתה הנקמה שלו על רצח חברו הטוב ביותר בטבח בית הזיקוק בחיפה."

יוסף שי-אל, מפקד אחת משלושת המחלקות בפעולה, כתב בזכרונותיו:[10]

"התקדמנו עד לכפר ותפסתי קרוב לשישים שבויים. ריכזתי אותם בבנין אחד והשארתי שלושה חיילים לשמור עליהם. אני המשכתי דרכי מעבר לכפר ותפסתי משלט שממנו ניתן היה להגן על הדרך אליו. שמעתי התפוצצויות בכפר, אבל לא היה לי פנאי לשים תשומת לב לדבר. בשעות הערב נסוגתי עם כל היחידה אל הכפר. פגשתי את הבחורים אשר השארתי לשמירה על השבויים ואלה אמרו לי שמפקד הפלוגה בא בעצמו והרג אותם בשלושה בתים נפרדים. אני הזדעדעתי וכך עשו גם מרבית החיילים שלי. היינו אמנם אחרי פעולות בהן נפלו לנו הרבה חברים, אך הרעיון של רצח שבויים לא היה מקובל עלינו. אותו מפקד פלוגה המשיך לפקד עלינו ועל כן רוב החיילים כתבו מכתבים אישיים בהם בקשו להחליף את המפקד או להעבירם לפלוגה אחרת."

הערות שוליים

  1. 1 2 בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, פרק 8: מבצע יואב ומבצע חירם: אוקטובר-נובמבר 1948, עמ' 374.
  2. ↑ ראובן ארליך, בסבך הלבנון, עמ' 214 והערה 180 בעמ' 623
  3. ↑ קצין הנאשם ברצח שבויים בפני בית הדין העליון, הצופה, 10 בינואר 1949
  4. ↑ בג"ץ 27/48 שמואל להיס נגד שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-1 בפברואר 1949
    צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 301–305
  5. ↑ צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 659–661
  6. ↑ שמואל להיס נבחר למנכ"ל הסוכנות, דבר, 3 בפברואר 1978
  7. ↑ מקבלי הפרסים של קרן פרס יושב ראש הכנסת לאיכות החיים, באתר הכנסת
  8. ↑ ר. [רפל] ברקן, "המקרה המוזר של שמואל להיס", על המשמר, 3 במרץ 1978
  9. ↑ No Stigma Attached, Journal of Palestine Studies, 7,4 (Summer 1978), pp. 143-146.
  10. ↑ יוסף שי-אל, שמונים השנים הראשונות בחיי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.