יחסי לאוס–תאילנד

שנות ה-80

בשנת 1980, אירוע בו התרחש ירי חי בין סירות סיור הביא את תאילנד לסגור את גבולה עם לאוס. סכסוכי גבול משמעותיים יותר ועימותים צבאיים בין המדינות התרחשו בשנת 1984 ו-1987 בפרובינציית סיינבולי. סכסוכים אלו מקורם בתביעות על משאבי היערות על בסיס מפות מימי ראשית הפרוטקטורט הצרפתי^[1].

בשנת 1988 פתח ראש ממשלת תאילנד, צ'אטיצ'אי צ'ונבהאן, את שוק אינדו-סין, בצעד שהוביל לגל של מחוות רצון טוב ומיזמים עסקיים בין לאוס לתאילנד.

שתי סוגיות פוליטיות בין לאוס לתאילנד עיכבו את ההתקרבות ביניהן במהלך שנות השמונים. אחד מהם היה זרם של מהגרים ופליטים מלאוס, שתאילנד ראתה כקבוצות מיעוט בלתי רצויות וסירבו לקבל אותם כמהגרים. סוגיה קשורה נבעה מהימצאותן של קבוצות התנגדות שהשתמשו במחנות מהגרים כבסיסים. אחת מהן היוותה כמחצית מאלו המתגוררים במחנות והסיכוי שיגרשו אותם היה קטן יותר, בין השאר בגלל חשש לפיגועים ותקווה לאוטונומיה לאומית. תאילנד הודיעה רשמית על עמדתה ביולי 1992.

האיום בשיבת הכוחות הווייטנאמים יצר הרתעה בפני הצבא התאילנדי, שהעדיף לשמור על לאוס כמדינת חיץ ולא להתמודד עם גבול ישיר עם וייטנאם.

בדצמבר 2009 פינו חיילים תאילנדים יותר מ-4,000 מבקשי מקלט וגירשו אותם ללאוס^[2]. פעולה זו ספגה ביקורת מצד ארגון Human Rights Watch ומחלקת המדינה האמריקאית^[3].