מלחמת מדין
מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר פרק לא. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.
רקע
בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה[1]. המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם.
24,000 איש מתו במגפה שפרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות.
המלחמה
משה ציווה את העם שיפרישו 1,000 אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. בנוסף מינה משה מפקדי-משנה, שרי-אלפים ושרי-מאות. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעל פי המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה.
כשחזרו הלוחמים כעס עליהם משה על שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אישה גדולה מספיק למשכב זכר. אחר כך חולק השלל, שכלל מאות אלפי בהמות ואלפי ילדות עד גיל 3, בין הלוחמים (49.9%), שאר העם (49.5%), הלווים (0.5%) ואלעזר הכהן (0.1%). לאחר שמנו המפקדים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, החליטו המפקדים להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו, מנגד הזהב ששללו הלוחמים הרגילים נשאר ברשותם.
| סך השלל | חצי לאנשי המלחמה | מתוכו 1/500 לאלעזר הכהן | חצי לעם ישראל | מתוכו 1/50 ללווים | |
|---|---|---|---|---|---|
| צאן | 675,000 | 337,500 | 675 | 337,500 | 6750 |
| בקר | 72,000 | 36,000 | 72 | 36,000 | 720 |
| חמורים | 61,000 | 31,500 | 61 | 31,500 | 610 |
| אדם* | 32,000 | 16,000 | 32 | 16,000 | 320 |
*נקבות עד גיל 3.
דיני הכשרת כלים
אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כגכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מפרשיה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ העובדה שהחטא היה בעצת בלעם, נחשפת מאוחר יותר: במדבר לא, טז; "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ב-ה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'"