נביעות (יישוב)

נביעות (יישוב לשעבר) מדינה ישראל  ישראל מחוז מרחב שלמה סיבת נטישה הסכם השלום בין ישראל למצרים   תאריך נטישה 1982 אוכלוסייה  ‑ ביישוב לשעבר 150‏  (נכון ל-[[1977]]) קואורדינטות 29°2′N 34°40′E / 29.033°N 34.667°E / 29.033; 34.667 אזור זמן UTC +2 (למפת סיני מוגדלת)   אל עריש אסמאעיליה שארם א-שייח' סואץ ג'בל קתרינה טאבה נואיבה אבו רודס נח'ל א-טור פורט סעיד ישראל ירדן ערב הסעודית הים התיכון הים האדום נביעות (למפת סיני רגילה)   אל עריש אסמאעיליה שארם א-שייח' סואץ ג'בל קתרינה טאבה נואיבה אבו רודס נח'ל א-טור פורט סעיד ישראל ירדן ערב הסעודית הים התיכון הים האדום נביעות

המושב נביעות לפני הפינוי, 1979

נביעות היה מושב ישראלי ששכן בצדו המזרחי של חצי האי סיני, בנואיבה, לחוף מפרץ אילת, כ-65 ק"מ מדרום לאילת וכ-150 ק"מ מצפון לאופירה. המושב נביעות נכלל בשטח מחוז מרחב שלמה, שטחו הגיע ל-2,500 דונם, והיה אחד משלושת היישובים הישראלים שהוקמו לאורך מפרץ אילת.

הקמת היישוב

סקר קרקע שבוצע במחצית השנייה של 1970 מצא שבאזור נוייבה יש כ-3000 דונם המתאימים לחקלאות ושניתן להפיק מליון קוב מים לשנה^[1]. ההתעקשות על הקמת מושב במקום נבעה מההנחה שיהודים לא יסכימו לגור במקום כה מרוחק אלא אם תהיה קהילה של לפחות 60-80 אנשים^[2].

בתחילת 1971, הוקמה נביעות ליד הכפר הבדואי נואיבה על ידי תנועת המושבים. היישוב יועד להתפרנס מחקלאות ימית, תיירות, שירותי דרך ושמירה על שמורת הטבע באזור^[3]. 11 מתיישבים ראשונים הגיעו למקום באמצע פברואר^[4]. אולם לאחר כשישה שבועות, בהם התקלקל ציוד רב ונוצרו סכסוכים בין המוסדות המיישבים והמתיישבים, עזבו המתיישבים את המקום^[5]. ניסיון שני להקים את המושב התבצע באוגוסט 1971^[6]. המתיישבים התגוררו במחנה עבודה של סולל בונה שהוקם עבור העובדים שסללו את הכביש בין אילת לשארם א-שייח ופתחו במקום מזנון ותחנת דלק^[7]. קידוח של "החברה המאוחדת לקידוח" גילה במקום מים^[8]. בתחילת ינואר 1972 ציינו המתיישבים את היותם מושב שיתופי. עד אז, הוקם במקום חוף רחצה ועובדו 20 דונם גידולי חורף. כן הוחל בהסבת המבנים של מחנה העבודה לכפר נופש^[9]. באותו חודש חובר המושב לרשת הטלפון הישראלית^[10]. הקרן הקיימת חפרה ליד המושב תעלת ניקוז של מי שיטפונות, למנוע משיטפונות לפגוע במושב^[11], אולם העבודות לא הושלמו ובנובמבר 1972 פרץ שיטפון אדיר את סוללת העפר שהגנה על גן הירק של המושב והרסו^[12]. במאי 1973 עובדו במקום 80 דונם של ירקות שהודות להבשלה מוקדמת השיגו מחירים נאים^[13]. באפריל 1975 התגוררו במושב 20 משפחות. נבנו אז 40 בתי קבע בתקווה להגעת עוד מתיישבים^[14].

החקלאות במקום כללה ירקות: עגבניות, מלפפונים, פלפלים וחצילים, ופירות סובטרופיים: אננס, מנגו ופפאיה^[15]. כן גודלו במקום מלונים, שבגלל תנאי האקלים במקום יוצאו החל מינואר^[16].

על פי דו"ח שהוכן עבור הסנאט של ארצות הברית ב-1977, נמנו במושב 150 תושבים.

פינוי

עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 בחנו המתיישבים את האפשרות לעבור לאשקלון^[17], אך לבסוף הגיעו מתיישבי נביעות להסכמה על העתקת המושב לחוף הצפוני של הכנרת^[18][19], אולם רק חלק מהתושבים בחרו באופציה זאת^[20]. משרד האוצר טען שאין לו כסף להעתקה^[21], אך ראש הממשלה מנחם בגין תמך בדרישת המתיישבים^[22] ונמצא תקציב ראשוני להעתקת המושב^[23], למרות שרק 20 משפחות מהמושב החליטו לעבור ליישוב החדש^[24]. היישוב חיפש משפחות נוספות ממפוני סיני שיצטרפו אליו בנקודה החדשה^[25]. חברי היישוב שלא תמכו במעבר פתחו ביוזמה בינלאומית בקרב אמנים בעלי שם, שמטרתה להשאירם במקום מגורם. בין החותמים על העצומה שהפיצו דון מקליין.^[26] עד תחילת 1987 קיבלו 95% ממתיישבי המושב פיצויים^[27]. בעקבות הפינוי, קיבלה כל אחת מ-36 המשפחות במושב פיצוי של כ-373,000 דולר^[28].

היישוב המשיך לפעול ולהפעיל את כפר הנופש^[29] עד פינויו ב-1982. משקיעים שונים התעניינו בקניית נכסי המושב^[30] ואלו נמכרו לבסוף באמצעות המדינה^[31].

ראו גם

• פסטיבל נביעות 1978

לקריאה נוספת

• נואיבה נביעות נואיבה, חברי מושב נביעות, 1982
• יוסי ביילין, נביעות: בדוים, מושבניקים ועוד, דבר, 17 בינואר 1975; המשך

הערות שוליים