פיוטר שפירוב

פיוטר שפירוב

פיוטר שפירוב (ברוסית: Пётр Павлович Шафиров;‏ 1669 - 1 במרץ 1739) היה יהודי-פולני שמשפחתו התנצרה. היה דיפלומט רוסי בולט בתקופת פיוטר הגדול ואחריו.

שפירוב היה בן למשפחה יהודית שהתגוררה בסמולנסק והתנצרה לאחר כיבוש העיר על ידי הרוסים בשנת 1654. בשנת 1691 החל אביו לשרת במשרד לענייני חוץ הרוסי כמתורגמן. בשנת 1704 קודם לתפקיד סגן-קנצלר והופקד על ענייני החוץ. הוא ליווה את פיוטר הגדול במסעותיו לאירופה ובחתימת חוזים בינלאומיים. בשנת 1711 הצליח להשלים משא ומתן עם הטורקים שסיים את מלחמת רוסיה-טורקיה (1711-1710) תוך שהוא ובוריס שרמטייב נשארים בני ערובה. חזר לרוסיה בשנת 1714 והמשיך בפעילות דיפלומטית. השתתף בעריכת כל החוזים הבינלאומיים של רוסיה. בשנת 1716 בהתאם להנחיית פיוטר הגדול כתב ספר "על סיבות המלחמה" (Рассуждение о причинах войны) בו הציג את מלחמת הצפון הגדולה כחובה שהייתה נדרשת לטובת המדינה הרוסית.

בשנת 1719 הוענק לו עיטור אנדריי "הקדוש" - העיטור הגבוה באימפריה הרוסית.

בשנת 1723 בעקבות פרשת שחיתות נשפט להוצאה להורג תוך שלילת כל תואריו ורכושו. בהתאם לצו של פיוטר הגדול עונש המוות הומר לגלות לסיביר. בדרך לסיביר קיבל רשות להישאר בניז'ני נובגורוד.

יקטרינה הראשונה עם תחילת שלטונה החזירה אותו תוך מתן חנינה מלאה והחזרת רכושו ותואריו. בתאום עם אנדריי אוסטרמן נשלח לארכנגלסק לקידום המסחר. עם נפילת אלכסנדר מנשיקוב הוחזר לחצר וחזר לפעילות דיפלומטית והיה פעיל בתחום זה עד סוף ימיו.

על שמו "שדרת שפירוב" בסנקט פטרבורג

דמותו מתוארת בספר של דוד מרקיש "יהודי של פיוטר הגדול".

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

• קורות חיים (ברוסית)