רצח תאיר ראדה

רצח תאיר ראדה התרחש ב-6 בדצמבר 2006. תאיר ראדה, נערה בת 13 וחצי מקצרין, נמצאה ללא רוח חיים בתא שירותים בבית הספר התיכון "נופי גולן" שבו למדה, ובגופה נתגלו חתכי סכין וסימני אלימות רבים. לאחר הרצח עצרה המשטרה את רומן זדורוב (יליד 1978), פועל בניין שעבד בבית הספר. לאחר מעצרו שוחרר זדורוב, אולם כשבוע לאחר הרצח נעצר שוב, בחשד לביצוע הרצח. זדורוב הודה בביצוע הרצח בפני חוקריו ושחזר את המעשה לפני מצלמות המשטרה, אך זמן קצר לאחר מכן חזר בו מהודאתו, סירב לחתום עליה וטען כי זו הוצאה ממנו תחת לחץ. ב-14 בספטמבר 2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת ברצח ונדון למאסר עולם. זדורוב ערער על הרשעתו, ובית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בשתי חוות דעת חדשות של עדים מומחים מטעם הסנגוריה. בית המשפט המחוזי, שדן בחוות הדעת ביום 24 בפברואר 2014, ביקר אותן ופסק כי זדורוב אשם ברצח.[1] ב-23 בדצמבר 2015 נדחה ערעורו של זדורוב על ידי בית המשפט העליון ברוב של שניים נגד אחד. על החלטה זאת הגיש זדורוב בקשה לדיון נוסף, אך בקשתו נדחתה.

הפרשה זכתה להד ציבורי וכיסוי תקשורתי חריג בגודלו ביחס לפרשות רצח אחרות, שנמשך שנים לאחר הרצח.[2]

הרצח

תאיר ראדה נולדה ב-4 בינואר 1993 והייתה בת הזקונים לאחר שני בנים של שמואל ואילנה ראדה, מוותיקי קצרין.

ב-6 בדצמבר 2006 יצאה ראדה מביתה ונסעה עם אביה, כבכל יום, לבית הספר "נופי גולן" שבו למדה בכיתה ח'. בהפסקה שבין שעת הלימוד השישית לשעה השביעית, שהחלה בשעה 12:50, שהתה עם חברותיה בחצר בית הספר. בתום ההפסקה, בשעה 13:05 לערך, החליטה לא להשתתף בשיעור תיאטרון ונשארה עם חברות אחדות בחצר. לאחר מכן, בסמוך לשעה 13:30, הודיעה לחברותיה כי בכוונתה לשתות מים, ונכנסה למבנה בית הספר, שממנו לא חזרה.

בשעות אחר הצהריים, משבוששה לחזור לביתה, דיווחה אמה למשטרה על היעדרותה. שוטרי תחנת גולן פתחו בסריקות, וסמוך לשעה 19:00, מצאו את גופתה של ראדה, כשהיא מתבוססת בדמה, באחד מתאי השירותים של בית הספר. לאחר בדיקה של צוות מד"א נמצא כי גרונה שוסף פעמיים וכן נמצאו פצעי התגוננות על ידיה, דבר אשר הוביל למסקנה הבלתי נמנעת שהיא נרצחה.

חקירת המשטרה

ימיה הראשונים של החקירה

חקירה ראשונית של המשטרה העלתה כי ראדה לא חזרה לאחר ההפסקה לשיעור שני של תיאטרון וישבה בפרגולה בבית הספר יחד עם חברתה. כמה דקות לאחר ההפסקה קמה לשתות מים בברזיה שבמבנה בית הספר ולא חזרה עוד. משבוששה לחזור, הלכה חברתה לכיתה בלעדיה. עם סיום השיעור נותר תיקה של ראדה על אחד הכיסאות בכיתה, מבלי שאיש הבחין בכך.

המשטרה לא הצליחה למצוא ולו קצה חוט בפרשה בימים שלאחר האירוע. נגבו עדויות מעדים רבים[3] (מאוחר יותר מסרה המשטרה כי בזמן הרצח שהו בין כותלי בית הספר כאלף איש). ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה כי מדובר באלימות בין בני נוער, שהובילה למעשה הרצח.[4] עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרי נוער ושוטרים, ובמקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים כשמיד באותו ערב נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה טענו כי היה ידוע כתימהוני. הוא הכחיש כל קשר לרצח ושוחרר כעבור חמישה ימים לאחר שהאליבי שסיפק אומת. זמן קצר לאחר השחרור, עצרה המשטרה את גנן בית הספר, אולם לאחר יומיים של מעצר, אומת גם האליבי שלו והוא שוחרר. המשטרה חשדה כי בני סלע, שהורשע במעשים לא ראויים, וברח ממעצר כשבועיים לפני כן קשור לרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח אולם לא נמצאו ראיות שקשרו אותו לרצח והמשטרה פסלה אותו כחשוד. במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש.

מעצרו של רומן זדורוב

ב-12 בדצמבר, כשבוע לאחר הרצח, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 29 שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה, "נופי גולן". זדורוב הגיע לארץ מאוקראינה בנובמבר 2002 באשרת תייר והאריך את שהותו מספר פעמים. בפברואר 2005 הוא נישא לאולגה, אזרחית ישראלית.[5] בני הזוג עברו לגור אצל הוריה של אולגה בקצרין, ובאוקטובר 2006, חודשיים לפני הרצח, נולד בנם הבכור. זדורוב החל בהליך קבלת אזרחות מול משרד הפנים, הליך שצפוי היה להימשך כארבע שנים. הוא החל לעבוד בחברה קבלנית שערכה שיפוצים במוסדות ובבתים פרטיים. במסגרת אחת העבודות הוא ריצף את מקלט בית הספר שראדה למדה בו. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון במקום.

בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לרצח. לאחר שמונה ימי חקירה, ב-19 בדצמבר, כינסה המשטרה מסיבת עיתונאים בה הודיעה כי זדורוב הודה ברצח בחקירה בפני מדובב ואף שחזר בפני החוקרים את המעשה. במסיבת העיתונאים אמר מפקד המחוז הצפוני, ניצב דן רונן, כי "בסבירות גבוהה מאוד, עם כל הזהירות המתבקשת, החשוד ברצח הוא מי שעצור בידי המשטרה מזה כמה ימים". עוד נמסר כי לפי ההודאה, המניע לרצח היה גידופים ועלבונות שהטיחה ראדה בזדורוב בעקבות סירובו לבקשתה לסיגריה. על פי הודאתו, עקב זדורוב אחר ראדה לשירותי הבנות, שם שלף סכין ושיסף את צווארה. כמו כן, גילה זדורוב בחקירתו כי סבל בעבר מהתפרצות זעם דומה, שהופנתה כלפי אחיו ברוסיה. אולם על מניע זה הועלו פקפוקים, בני משפחתה של הנרצחת טענו כי תאיר לא עישנה סיגריות, ויתרה מזאת, היא אף סלדה מעשן סיגריות. כמו כן, חבריה מסרו שתיאור הקללות אינו הולם את התנהגותה, וכי הם לא שמעו אותה מקללת.

למחרת הפרסום חזר בו זדורוב וטען כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהפעילו עליו השוטרים. עורך דינו של זדורוב, דוד שפיגל, אמר לתקשורת כי זדורוב הוא "אדם רגיש ושביר, אני לא מתפלא שלחץ של המשטרה הצליח לכופף אותו ולגרום לו להודות בזה. אם המשטרה הייתה לוחצת עליו יותר הוא היה מודה בסופו של דבר ברצח ארלוזורוב ואף משחזר אותו".[6] גם הטענות בדבר עברו האלים של זדורוב הוכחשו על ידי שפיגל.

ביקורתה של משפחת ראדה על החקירה

הוריה של ראדה הביעו אי שביעות רצון מחקירת המשטרה ואי אמון בחוקרים.[7][8] ב-24 בדצמבר 2006, חמישה ימים לאחר פרסום הודאתו של זדורוב, דרשו בני משפחת ראדה כי המשטרה תחשוף את חומר החקירה שנאסף עד אותו זמן בפני נציג מטעמם, אלכס פלג, חוקר פרטי וקצין משטרה בעבר. בפרקליטות המדינה סירבו לשתף פעולה עם פלג עד להגשת כתב אישום. פלג הכין דו"ח בו קבע כי לא קיים בסיס ראיות מוצק להוכחת אשמתו של זדורוב והמליץ לבני משפחת ראדה לפנות אל המשטרה ולבקש ממנה להמשיך ולבדוק גורמים נוספים. בין היתר, קבע פלג כי אין זה הגיוני שזדורוב שחזר את מעשה הרצח אך לא הצליח להוביל את החוקרים אל כלי הרצח. במהלך השחזור, טען זדורוב כי טמן את להב הסכין ששימש אותו מתחת לריצוף ששם באותו זמן במקלט בית הספר. הריצוף הוסר אולם כלי הרצח לא נתגלה מתחתיו.

ב-22 באפריל 2007, לאחר שנפתח משפטו של זדורוב, הגישה המשפחה עתירה לבג"ץ בדרישה לפתיחת התיק המשטרתי ולחידוש חקירת הרצח, בנימוק שהמשטרה והפרקליטות מיהרו להגיש כתב אישום נגד זדורוב בלא שמיצו כיווני חקירה אחרים. לעתירה צורפו ראיות מזירת הרצח שלטענת העותרים סתרו את גרסת המשטרה. בעקבות העתירה, הנחתה הפרקליטות את המשטרה לבצע "השלמות" לחקירת הרצח הכוללות בחינה מחודשת של הראיות שנתגלו במהלך החקירה הראשונה. החקירה המחודשת לא גרמה לשינוי כלשהו בכתב האישום נגד זדורוב. ב-20 במאי 2007 דחה בג"ץ את העתירה של משפחת ראדה על הסף. בהחלטת בית המשפט נכתב כי "לא מצאנו כי יש בידי העותרים להצביע על פגם מהותי, או על חריגה ביתר ממתחם שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה, המהווים עילה להתערבותנו בהחלטותיהן". עוד כתבו השופטים כי מתשובת הפרקליטות עולה שהסוגיות שעלו בעתירה זכו להתייחסות ולמענה, וכי ראוי שסוגיות אלה יתבהרו בהליך הפלילי בבית המשפט המחוזי.[9]

במהלך המשפט החוזר בשנת 2014 טען האב שצוות ההגנה ובייחוד חיים סדובסקי ועורך דין שפיגל הם שרלטנים שניסו לנצל את תמימותה של אילנה אשתו, בעוד האם טענה שיש לחזור ולחקור את הבנות בבית הספר. לשאלת הכתב אריה אלדר אם היא מאשימה אותן ברצח הדגישה שאין זה כך, אלא שהיא קוראת לפתוח את החקירה מחדש, ולחקור את בני ובנות כיתתה ובית ספרה.[10][11]

הדיון המשפטי

ב-18 בינואר 2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד זדורוב בגין רצח בכוונה תחילה ושיבוש מהלכי משפט. במהלך המשפט חשף ראש צוות החקירה, רב פקד יורם אזולאי, כי יומיים לאחר שחזר בו מהודאתו, זדורוב הודה שוב ברצח בפני חוקרי המשטרה. בהודאתו השנייה טען זדורוב שבהיותו בן שמונה התעללה בו קבוצת בנות בבית ספרו. אחת מהן, שלטענתו דמתה לראדה, הכתה אותו באופן קיצוני ולכן כאשר ראה את הנערה החליט לפגוע בה. המניע לא נכלל בכתב האישום, כי זדורוב סירב לחתום על ההודאה. לדברי אזולאי, כששאל את הנאשם כיצד חש בעת הרצח, אמר זדורוב: "הרגשתי קצת שנאה. רציתי שתרגיש כאב, אבל לא רציתי לרצוח אותה".

כתב האישום כלל תיאור של מעשה הרצח: זדורוב הבחין בראדה כשעלתה לשירותים בקומה השנייה ונכנס בעקבותיה, "כשבלבו גמלה ההחלטה להמיתה". ראדה, כך נטען, "עמדה בתא השירותים כשפניה אל הדופן הימני של התא וניסתה לסגור אותו". אלא שאז, "הנאשם מנע זאת בעדה, שלף סכין, הניף אותה ושיסף את גרונה. לאחר מכן דקר אותה פעם נוספת בצווארה, פצע אותה בחזה, בפניה ובידיה והיא התמוטטה. לאחר מכן נעל את הדלת מבפנים, טיפס על גופתה בשתי רגליו וכשהוא נאחז בדפנות התא קפץ החוצה".[12] עוד עלה מכתב האישום שכאשר יצא זדורוב משירותי הבנות, הוא ירד אל הקומה הראשונה, נכנס לשירותי הבנים, שטף את הסכין היפנית שעמה ביצע את הרצח, ניקה מעליו את דמה של ראדה וחזר לעבודות הריצוף במקלט עד לשעה 17:30. לאחר מכן הוא החליף את להב הסכין, ודאג להעלים את הלהב הקודם וכן את המכנסיים שלבש.

ב-8 בפברואר 2007 החל משפטו של זדורוב. ב-7 ביולי הוצגה הודאתו בפני בית המשפט. בהודאתו הכתובה ידע זדורוב לספר פרטים שנחשבו לכאלה שרק רוצחה של ראדה יכול היה לדעת. זדורוב נקב בין היתר בשני צבעים מתוך ארבעת צבעי נעליה של ראדה, וכמו כן סיפר שראדה לבשה מכנסי ג'ינס וששיערה היה אסוף בצורת צמה.

במהלך הדיון המשפטי התברר כי בין העדויות שבידי המשטרה ישנן גם כאלה שאינן תומכות בגרסתה. כך לדוגמה עדויות של תלמידות שהיו בתא השירותים סמוך לשעת הרצח, שסיפרו שכאשר ביקשו להיכנס לתא שגופתה של ראדה נמצאה בו, נשמע מתוכו קול גבוה שטען כי התא תפוס. כמו כן העידה נערה אחרת כי ראתה נערה לבושה במדי בית-הספר שאותה היא לא ראתה מעולם באזור זירת הרצח. בנוסף לכך התברר כי נערה שמסרה עדות שמיעה כי חברתה יודעת מי הרוצחים, אך סירבה לנקוב בשם החברה, לא הוזמנה למסור עדות שנייה. השופט יצחק כהן ביקר את המשטרה על כך.[13] במרץ 2009 העידה תלמידה נוספת וטענה שהיא נכנסה לשירותים בשעה 14:05 ומצאה את דלת תא 3 נעול שהתכופפה וראתה בחריץ מתחת לדלת התא השלישי (המנוחה נמצאה לבסוף בתא 2) טיפות דם על הרצפה וזוג רגליים נעולות בנעלי אולסטאר מימין.

הרשעתו של זדורוב

ב-14 בספטמבר 2010 ניתן פסק דינו של זדורוב. סגן-נשיא בית המשפט, יצחק כהן, והשופטים חיים גלפז ואסתר הלמן הרשיעו את זדורוב פה אחד ברצח בכוונת תחילה ושיבוש מהלכי חקירה. הכרעת הדין התפרשה על פני 456 עמודים. את תמצית פסק הדין קרא במשך שלושת רבעי שעה אב בית הדין השופט יצחק כהן. בין השאר אמר: "אין לנו ספק שהנאשם שבפנינו הוא הרוצח של הנערה תאיר ראדה. עדותו רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות. הוא לא סיפק הסברים... הנאשם ללא היסוס שיקר בעדותו בביהמ"ש ככל שסבר שהדבר עשוי לשרת את האינטרסים שלו וגרסאותיו המתחלפות... המניפולציות שעשה הנאשם רבות מספור... הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הוא עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה, לא פעם גם היתל בחוקריו, לא חשש ולא ירא, ואף לא חשש לשקר לסניגורו".

השופט כהן ביסס את ההרשעה כך שזדורוב ידע לפחות שבעה פרטים מוכמנים, אשר איש זולת הרוצח לא יכול היה לדעת ועל הווידוי של זדורוב בפני מדובב. השופט הדגיש כי דבר הווידוי אינו נובע מעדותו של המדובב, אלא מדבריו של זדורוב עצמו שהוקלטו. בנוסף ביסס את ההרשעה על טביעת נעלו של זדורוב שנמצאה על מכנסייה של ראדה, תוך שהוא פוסל את עדותו של המומחה שהביאה ההגנה מאנגליה ומעדיף על פניה את עדותו של המומחה מטעם התביעה, ראש תחום השוואת עקבות נעליים במעבדת המשטרה לסימנים וחומרים. השופט גלפז ציין כי הוא ישב בהרכב שהחליט לזכות את עמוס ברנס והבדיל בין פרשת ברנס ופרשת כנופיית מע"צ לבין משפט זדורוב: "זה איננו המקרה כאן, במשפט זה בנוסף להודאה במשטרה ולשחזור, וגם אם שניהם לא היו כאן, יש שני עדים, ההתוודות בפני המדובב וטביעת הנעל".

מאחר שהרשעה בעבירת רצח מחייבת ענישה במאסר עולם, גזר בית המשפט באותו מעמד עונש זה על זדורוב. בנוסף להרשעה ברצח הרשיע בית המשפט את זדורוב גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט וגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר שיהיו חופפות לתקופת המאסר על עבירת הרצח.

תביעת נזיקין

הוריה של תאיר ראדה הגישו תביעת נזיקין אזרחית נגד בית הספר "נופי גולן", בו נרצחה בתם, המועצה האזורית גולן, המועצה המקומית קצרין ומשרד החינוך. טענת התביעה הייתה שהרשויות התרשלו בהגנה על חיי תאיר.[14]

ב-1 בפברואר 2012 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו תפוצה משפחת ראדה בסך מיליון שקלים וחצי. בין החייבים בתשלום נמצאים גם חברת האבטחה "רשת ביטחון", שהעניקה שירותי שמירה בבית הספר וכן המורה לדרמה, שבזמן שיעורו אירע הרצח. ההורים טענו כי הסיבה להגשת התביעה לא הייתה הסכום הכספי אלא הדרישה ללקיחת אחריות מצד הגורמים שאחראים על ביטחון התלמידים בבית הספר.[15]

הערעור לבית המשפט העליון

לאור התהודה התקשורתית של תחקירים בעיקר של דורון בלדינגר, נשמעו טענות נגד הפרקליטות, המשטרה ומערכת בתי המשפט, דיון שנמשך גם שנים לאחר מכן.[16][17]

זדורוב עירער על פסק הדין לבית המשפט העליון, ובערעור הציג חוות דעת של מומחים, המחלישות, או סותרות, לטענת סנגוריו, חלקים מהותיים מהראיות ששימשו להרשעתו. חוות דעת אחת טענה שלא ניתן לזהות את טביעת הנעל כנעלו של זדורוב, ולמעשה קיים ספק גדול אם מדובר בטביעת נעל. בנוסף, האזינו השופטים להקלטות, שעליהן טענה המשטרה שזדורוב מודה בהן. ב-17 במרץ 2013, בצעד נדיר, הורה בית המשפט העליון למחוזי לעיין בראיות ולשקול מחדש את משמעותן.

ב-24 בפברואר 2014 דחו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת את טענות ההגנה, ובכך הרשיעו שנית את זדורוב ברצח תאיר ראדה. השופטים מתחו ביקורת על העדים מטעם ההגנה. חיים סדובסקי שהפיץ רבות מההאשמות בדבר חקירה מוטה מצד המשטרה, הפרקליטות, המכון לרפואה משפטית והשופטים עצמם, נשאל מדוע הוא מכנה את עצמו "דוקטור" בשעה שהוא נטורופת, ותוארו אינו מוכר רשמית בישראל. העד איבד את עשתונותיו, נטש את דוכן העדים וחזר לטעון את טענותיו בתקשורת. עדותו בבית המשפט נמחקה.[18] השופטים קבעו שדברי ד"ר מאיה פורמן, הרופאה הפתולוגית מטעם ההגנה, הם לא מקצועיים ורשלניים.[19]

באוקטובר 2014 עירער זדורוב בשנית על פסק הדין לבית המשפט העליון. בערעור טענו סניגוריו אביגדור פלדמן ואלקנה לייסט שבתא השירותים נמצאו עקבות נעליים המרמזות על אדם נוסף שיצא מהתא, שחקירתו של זדורוב הובילה אותו להודאה באמצעים פסולים כגון תדרוך ופיתוי, שהמשטרה שילמה תשלום מופרז למדובב ושבית המשפט המחוזי לקה בחוסר בקיאות וחוסר ריסון שיפוטי.

ב-23 בדצמבר 2015 דחה בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים נגד אחד את הערעור, והותיר את פסק הדין המרשיע על כנו. השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל פסקו שזדורוב אשם, ואילו ראש ההרכב, השופט יורם דנציגר, סבר בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.[20] סנגוריו של זדורוב הגישו בקשה לדיון נוסף,[21] אולם זו נדחתה.[22][23]

הסיקור התקשורתי של הפרשה

בימים הראשונים אחרי הפרסום על מעצר זדורוב פנה חיים סדובסקי שהציג עצמו למשפחה כתחקירן מומחה וטען שיש לו מידע המורה על כך שזדורוב אינו אשם, שהיו יותר מרוצח אחד, ושנערות חברות של הנרצחת הן שרצחו אותה. בהמשך נסמך על חקירתו של דורון בלדינגר.[24] אמצעי התקשורת בישראל דיווחו על הרצח וחקירת המשטרה בהרחבה. הדיווח היה מקיף וחושפני.[2] במהלך ימי השבעה ביקרו בבית ראדה צוותי שידור ועיתונאים, והעבירו דיווחים על הביקורת שהטיחו ההורים במשטרה, במערכת החינוך, בראש המועצה ועוד. שמועות והשערות רבות על זהות הרוצח פורסמו. חלק מהעיתונאים השוו את קצרין, בעקבות הרצח, לעיירה הבדיונית מסדרת הטלוויזיה "טווין פיקס".[25] העיתונאי שרון גל, שיצר את הסרט התיעודי על הפרשה, "רק תאיר יודעת", אמר: "רציתי להראות את ה'טווין פיקס', את המקום הזה שהוא בין פה לשם, שבו יש כאלה שמאמינים ככה וכאלה שמאמינים ככה."

ההתערבות התקשורתית הגיעה לשיאה כאשר ערוץ 2 שידר שיחת טלפון שנערכה בין אמה של ראדה ואשתו של זדורוב שהורשע ברצח. מאוחר יותר טענה אמה של ראדה שהאירוע בוים על ידי כתב ערוץ 2, מנחם הורוביץ. הורוביץ הכחיש כי יזם את האירוע. שיא נוסף בסיקור התקשורתי של הפרשה היה כאשר הזוג ראדה התארחו בתוכניתו של דודו טופז לראיון שלאחר מעשה נתפס כניצול של סערת הרגשות של ההורים.

בדצמבר 2016 פורסם שנער אשר כתב בפורום קבוצתי של בית הספר וטען שהכיר את הרוצח, הוא למעשה בן 17 שאינו מן האזור כלל.[26] כך גם הופרך סיפורו של נהג מונית אשר לטענתו הוריד שלשה נערים מקצרין ופיזר אותם בצפון הארץ.[27]

המשטרה והפרקליטות סירבו לשתף פעולה עם התקשורת. שתיקת הרשויות הובילה להעצמת חרושת השמועות והבעת ביקורת על התנהלות החקירה. ב-2 בינואר 2007, המשטרה ביקשה וקיבלה צו איסור פרסום גורף מבית משפט השלום בעכו. כבר באותו יום הגיש אתר החדשות ynet בקשה להסרת הצו.[28] הצו בוטל לאחר שבועיים.

בתחילת יוני 2008 פרסם שרון גל בערוץ 10 את הסרט התיעודי "רק תאיר יודעת" ובו חזרה על חמרים מתחקירו של דורון בלדינגר, וצילומים מקצרין אחרי הרצח. שלוש מחברותיה של תאיר התראיינו בשמותיהן, לי לחיאני ונופר בן דוד, שהיו בתא השירותים בזמן הרצח או מיד אחריו, ושיראל ביטון שסיפרה על שיחת טלפון חשודה מנער ממספר חסום.[10] בעקבות הסרט המדינה תבעה את ערוץ 10 על פרסום חומרים חסויים מן החקירה.

בינואר 2011, לאחר הרשעתו של זדורוב, שודרה בערוץ הראשון הכתבה "מי רצח את תאיר ראדה?"[29] שבה הוצגו עדויות של התחקירן ועורך הווידאו דורון בלדינגר לפיהן זדורוב חף מפשע וכי אין מספיק ראיות שניתן לקשור אליו בנוגע לביצוע הרצח. כתבה זו נסמכה על סדרת סרטים בעריכתו של בלדינגר ושפורסמו בידי חיים סדובסקי בשם "לתפור חף מפשע" אשר פורסמה באתר יוטיוב וקיבלה הדים נרחבים במרשתת, בין היתר מקבוצת פייסבוק "מי רצח את תאיר ראדה".[30][31] עיקרי טענותיהם של בלדינגר וסדובסקי היו:

  • אי מציאת דנ"א או ממצא זיהוי פלילי אחר של זדורוב בזירה.
  • טענות לגבי עקבות הנעליים: שעקבות הנעליים הייחודיות של זדורוב שנתגלו לכאורה על מכנסייה של הנרצחת, הם למעשה צורתו של הטלפון שלה בכיס אשר צורתו קבעה את כתמי הדם, כתמים שהוצגו מצד המכנס שאינם יכולים להיות עקבות נעל, וסימנים של "ניגוב סכין משוננת", וכן שד"ר שור, הרופא המומחה מטעם התביעה יישר קו עם הפרקליטות אף שידע שדבריו אינם מדויקים - מסקנה שלדעתם הייתה דעתו של ד"ר חן קוגל.
  • שנמצאו שערות של שתי נערות בדם, ונמצאו עקבות של נעלי נערה מגואלות בדם בראש הקיר המפריד ממנו קפצו לתא השירותים הצמוד אחרי הרצח, ושהמשטרה גילתה זאת רק לאחר השחזור.
  • שאם מביטים במהלך החקירה והשחזור, נראה שכל המידע המוכמן למעשה ניתן לזדורוב ברמזים בעת החקירה ואף שונה לפי הצורך עם התפתחות החקירה.
  • שאחרים הואשמו באופן דומה ונמרץ במשך ימים אחדים, אך האליבי שלהם התגלה כתקין, בעוד לזדורוב האליבי נדחה על ידי הסטת שעת הרצח, ונאמר לו שנמצא דם של הנרצחת על בגדיו ושהפוליגרף הוכיח את אשמתו. מאופן הצגת החקירה נראה שזדורוב שוכנע שהוא אכן רצח אף שאינו זוכר דבר מזה.
  • שתלמידים בבית הספר אמרו שהם יודעים מי הרוצח.

סדובסקי רמז באופן עבה לנערה מסוימת אשר שמה ושם חברתה נרשמו באותו יום בתא שירותים קרוב.

במרץ 2011 פרסמו מיקי רוזנטל ורביב דרוקר בערוץ 10 כתבת תחקיר ובה ביקורת רבה על המגינים על זדורוב: בלדינגר, סדובסקי ועורך הדין שפיגל. הם הראו שסדובסקי החליט על חפותו של זדורוב הרבה לפני שידע את העובדות לגבי החקירה, שאין לסדובסקי תואר דוקטור מוכר ושאינו בלש חוקר מורשה, ושחלק מהאשמותיו מופרכות או מטעות בכוונה תחילה, ושחלקן משום כך אף לא הועלו בידי ההגנה במשפט החוזר.[24][18] בפרט הביאו את דברי השוטרים החוקרים, הפרקליטות, השופטים, ושל ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית, שטען שדבריו הוצאו מהקשרם בידי ההגנה.

  • המשטרה אמרה אמת לגבי הפוליגרף המפליל את זדורוב, שכן אחת מתשובותיו תמכה בהיותו הרוצח. הדבר הוצג בכוונה תחילה באופן מוטעה בסרטיו של סדובסקי.
  • המלווה הרוסי בשחזור לא ידע דבר על הרצח או החקירה ולכן לא היה יכול להטעות את זדורוב בשחזור. השופטים הביטו שוב בסרטים והסיקו שזדורוב הוביל את המתרגם בעצמו למקום הנכון, בניגוד למצג של סדובסקי שטעה לחשוב שהשירותים בהם הרצח בוצע היו בקומה אחרת.
  • שזדורוב שיחזר את הרצח מעצמו וללא רמזים, לפי סדר הזמנים של הסרטים ושהשופטים בדקו זאת היטב.
  • שלדברי ד"ר קוגל אין שום דרך החלטית לדעת אם היה מדובר בסכין משוננת, ושכלל לא התכוון שדבריו יוצגו כפי שהוצגו בידי ההגנה בפני בית המשפט.
  • שבשלבים שונים ההגנה רצתה להביא טענות הזויות עוד יותר, ביניהן הצגת סכין (לא משוננת) שנמצאה על פי הוראותיה של "מתקשרת עם רוחות", וקביעה שהרצח לא בוצע בתא השירותים, בעקבות ניסוי מצולם עם כמות גדולה של מיץ פטל שנשפך על רצפת התא ונזל למסדרון.
  • ההאשמה של חברותיה של תאיר, או של הנערה א"ק לא נסמכו על כל מידע רציני שהוא ולכן הן מרושעות בעליל.

בדצמבר 2013 פרסמה אושרת קוטלר כתבה הכוללת ראיונות עם לי לחיאני ונופר בן דוד, חברותיה של תאיר, ששמן נחשף בכתבה של שרון גל, ושהואשמו מפורשות בידי יותר מ-15,000 חברי קבוצת פייסבוק שהן הרוצחות. בכתבה נחשפה גם מנהלת הקבוצה אמי בוני, שחזרה בה ובאה להתנצל. בכתבה פורסם שדורון בלדינגר מציג עצמו כחוקר פרטי למרות שאינו כזה. בלדינגר בתגובה פרסם חלקים מהראיון שהוצאו בעריכה, ולפיהם הוא הדגיש שאינו חוקר פרטי מורשה ולא הציג עצמו ככזה, שלא האשים את הבנות אלא ביקש שיסכימו להיחקר, שהיה פורום פנימי שנמחק ושבנות אמרו שהן ראו את הרוצחים, ושאת עיקר הנזק לבנות עשה דווקא שידור הסרט של גל בערוץ 10.[32][33]

בשנת 2014 לאחר המשפט החוזר הראשון, פורסם ששי ניצן פרקליט המדינה ניסה למנוע מהרופאה ד"ר מאיה פורמן, קבלת תפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, לאחר שקיבלה ביקורת מצד השופטים על עדות רשלנית ולא מקצועית, בעדותה לטובת ההגנה שהרצח נעשה בסכין משוננת. פורמן פנתה לבית המשפט העליון וזה קבע שעדותה אף עדיפה על עדות המומחה מטעם המדינה, וחייב את המדינה לאפשר לה את התפקיד בו זכתה במסגרת מכרז.[19]

העיתונאי הוותיק עוזי בנזימן מתח ביקורת חריפה על התנהלות אמצעי התקשורת בפרשה זו, וציין: "תקשורת שאינה שומרת על היררכיה בין שופטים לפרקליטים בעלי עניין ושאינה מבחינה בין דיווח ענייני לסיקור מוטה נותנת ידה לטירוף מערכות ולמיטוט יכולתו של הציבור להבין את המתרחש ולהבחין בין טוב לרע ובין רשע לצדיק."[34]

ביקורת נוספת על התקשורת הגיעה מצד שופטי בית המשפט המחוזי שהרשיעו את זדורוב ברצח. השופט כהן התייחס בפסק דינו להתנהלות התקשורת בפרשה, ואמר שחלק מכלי התקשורת חטאו בפרסומים "מגמתיים ומשתלחים". כהן אמר עוד: "לא בכדי מכונה התקשורת 'הממלכה השביעית', כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב...בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים...לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים", וקרא לתקשורת "לשמור על הרסן והאמת." השופט חיים גלפז הוסיף: "נעשה שימוש על ידי גורמים שונים באמצעי התקשורת באופן שלעיתים חרג מן המותר, תוך גרימת נזק לציבור, בדרך של פרסום דברים שלא שיקפו את המצב. גם על כך יש להצטער אף שלא היה בהם כדי להשפיע על מלאכתנו." בסיום החלטתה לדחות את בקשתו של זדורוב לדיון נוסף בעניינו התייחסה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, גם לסיקור התקשורתי וכתבה: "גם היותה של סוגיה בעלת תהודה ציבורית או תקשורתית אינה בגדר עילה משפטית לקיום דיון נוסף. יש להבחין בענייננו בין העניין הציבורי לבין דרישות הדין. בית המשפט לא יורה על קיום דיון נוסף מקום שאין הצדקה משפטית לעשות כן, יהיה העניין הציבורי רב ככל שיהיה."[22]

ב-1 בינואר 2016 בתוכנית שישי הוצגו תאוריות קונספירציה והיקף אי האימון של הציבור במערכות הרשמיות האמונות על החוק והסדר בארץ, ונמסר שקבוצת הפייסבוק מונה מעל 120,000 חברים.[27]

בפברואר 2017 לאחר בקשת האם להשבת הטלפון של תאיר ומחשב של המשפחה, התברר שהטלפון אבד.[35] בקבוצה הציבורית בה חברו התומכים בחפותו של זדורוב הושמעו טענות על שיבוש החקירה אך באוגוסט 2017 לאחר שהמשפחה פנתה לבית המשפט, הטלפון נמצא.[36]

באוגוסט 2018 פורסם כי ב-2008, עוד לפני סגירת התיק וההכרעה, הושמדו ראיות הDNA שנלקחו מציפורניה של תאיר. גורמים מהמכון לרפואה משפטית טענו כי לא הייתה סיבה ממשית לשמור את אותן ראיות.[37]

בנוסף לכך, באותו חודש פורסם כי מורן אטיאס בתהליכי כתיבה של סדרת מתח טלוויזיונית, לסדרה יקראו "הקייס" ("המקרה", בעברית), הסדרה עתידה להיות בעלת 12 פרקים ותבוסס על חייה של תאיר ראדה.[38]

הנצחה

ב-14 בינואר 2016 נערך בקצרין טקס חנוכת בית כנסת על שם תאיר ראדה. אביה של ראדה, שהובא לטקס מבית החולים באמצעות אמבולנס המשאלות של מד"א, נפטר למחרת הטקס ב-15 בינואר ממחלת הסרטן.[39]

לקריאה נוספת

  • ד"ר חיים סדובסקי, לתפור חף מפשע, הוצאת שדה
  • שרון רופא אופיר, תאיר: המסע של אילנה ראדה, ידיעות ספרים, 2018

קישורים חיצוניים

מסמכים משפטיים

סרטים תיעודים

כתבות וידאו

מאמרים וכתבות

הערות שוליים

  1. ↑ אחיה ראב"ד, הכרעה מחודשת: זדורוב רצח את תאיר ראדה, באתר ynet, 24 בפברואר 2014
  2. 1 2 רותי זוארץ, ‏"אז כמה רייטינג שווה השכול?", באתר גלובס, 25 בדצמבר 2006
  3. ↑ חגי עינב ואחיה ראב"ד, המשטרה: פועל השיפוצים הודה ברצח תאיר, באתר ynet, 19 בדצמבר 2006
  4. ↑ ג'קי חורי, בת 13 נרצחה בקצרין; החשד: אלימות נוער, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2006
  5. ↑ יאנה פבזנר-בשן, ‏החסידים של זדורוב, באתר ‏מאקו‏‏, ‏30 בדצמבר 2015‏
  6. ↑ אחיה ראב"ד וחגי עינב, "החשוד ברצח תאיר היה מודה ברצח ארלוזורוב", באתר ynet, 20 בדצמבר 2006
  7. ↑ כתב nrg מעריב, אילנה ראדה לזדורוב: "תפסיק לעשות הצגות", באתר nrg‏, 7 בפברואר 2007
  8. ↑ אושרת נגר-לויט, משפחת ראדה: הדוח הוא טיוח, כולם שקרנים, באתר nrg‏, 8 בינואר 2008
  9. ↑ אלי אשכנזי, בג"ץ דחה עתירת משפחת ראדה לפתוח מחדש את החקירה, באתר הארץ
  10. 1 2 "רק תאיר יודעת" סרטו של שרון גל ששודר בערוץ 10 ביוני 2008, באתר יוטיוב
  11. ↑ אילנה ראדה על שי מיקה : "מתוך 7 עדויות שהיא נתנה 4 מהן שקריות" ראיון רדיו של אילנה ראדה על שי יפרח חברתה של תאיר ורגעיה האחרונים עם תאיר, באתר יוטיוב
  12. ↑ שרון רופא-אופיר, האישום: זדורוב שיסף את גרונה של תאיר, באתר ynet, 18 בינואר 2007
  13. ↑ שרון רופא-אופיר, רצח תאיר ראדה: השופט ביקר את המשטרה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2007
  14. ↑ הוריה של תאיר ראדה הגישו תביעת פיצויים אזרחית, באתר ynet, 27 במאי 2008
  15. ↑ מאור בוכניק, 1.5 מיליון ש' להורי תאיר ראדה, גם המורה ישלם, באתר ynet, 1 בפברואר 2012
  16. ↑ רביב דרוקר, צל של שקר, באתרו של רביב דרוקר, 14 באפריל 2016
  17. ↑ רויטל חובל, פרופ' מרדכי קרמניצר: "ההתנהלות של הפרקליטות בתיק זדורוב מפחידה", באתר הארץ, אוקטובר 2014
  18. 1 2 טלי סובר, הדוקטורית להפרעות קשב, ה"דוקטור" לדמיון מודרך, והעד במשפט תאיר ראדה, באתר הארץ, ינואר 2017
  19. 1 2 רויטל חובל, כך כמעט חיסלה לי הפרקליטות את הקריירה, באתר הארץ, דצמבר 2017
  20. ↑ ע"פ 7939/10 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב-23 בדצמבר 2015
    תקציר פסק הדין, באתר ynet
  21. ↑ גלעד שלמור, ‏רומן זדורוב הגיש בקשה לדיון נוסף בפרשת רצח תאיר ראדה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏17 בפברואר 2016‏
  22. 1 2 דנ"פ 1329/16 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב-5 ביולי 2016
  23. ↑ גלי גינת‏, התיק נסגר סופית: העליון לא יקיים דיון נוסף על הרשעת זדורוב, באתר וואלה! NEWS‏, 5 ביולי 2016
  24. 1 2 רצח תאיר ראדה - הראיות והעדויות המלאות, באתר של מיקי רוזנטל
  25. ↑ חינוך בבית ובסביבה‏, "הרוצח של תאיר פגע בכל קצרין", באתר וואלה! NEWS‏, 15 בדצמבר 2006
  26. ↑ "משפחת ראדה, באמת שלא התכוונתי לפגוע", באתר nrg מעריב, 12 בדצמבר 2016
  27. 1 2 תאוריית הקונספירציה על חפותו של רומן זדורוב, תוכנית שישי 1 בינואר 2016, באתר יוטיוב
  28. ↑ הרצח בקצרין: ynet עתר להסרת צו איסור הפרסום, באתר ynet, 2 בינואר 2007
  29. ↑ מי רצח את תאיר ראדה?, "מבט שני" בערוץ הראשון
  30. ↑ בני טוקר, רוצח תאיר ראדה מסתובב בינינו, באתר ערוץ שבע, יוני 2013
  31. ↑ מנהלי קבוצת פייסבוק שתומכת ברומן זדורוב מבטיחים בוידאו צ'אט דברים שלא פורסמו מעולם, באתר רוטר.נט, 28 אוקטובר 2011
  32. ↑ דוד אברהם, אושרת קוטלר מציגה: וידויים מרצפת חדר העריכה, באתר וואלה!, 25 בדצמבר 2013
  33. ↑ השוואת המקור והסרט הערוך של קוטלר, באתר "מי רצח את תאיר ראדה"
  34. ↑ עוזי בנזימן, יחצנים עם גלימה, באתר העין השביעית, 25 בפברואר 2014
  35. ↑ בוקי נאה, האם המדינה העלימה את הטלפון הסלולרי של תאיר ראדה, ערוץ 10, 16 בפברואר 2017
  36. ↑ נמצא הטלפון של תאיר ראדה, באתר ynet, 7 באפריל 2017
  37. ↑ גיא פלג, ‏הראיות שהושמדו בפרשת תאיר ראדה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏9 באוגוסט 2018‏
  38. ↑ ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏מורן אטיאס בפרטים ראשונים על הסדרה המבוססת על תאיר ראדה, באתר מעריב השבוע, 24 באוגוסט 2018
  39. ↑ אחיה ראב"ד, לאחר שהגשים חלומו: נפטר אביה של תאיר ראדה, באתר ynet, 15 בינואר 2016
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.