התפקרות
על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית 
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: עשו כאן החלפה אוטומטית מ"יציאה בשאלה" ל"התפקרות". וזה יוצר תחביר תקול, במיוחד בניתוח האטימולוגי של המושג... | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
התפקרות או יציאה בשאלה היא תהליך בו יהודי או יהודייה ושומרי מצוות פורקים עול תורה ומצוות מעליהם ומשנים את אורח חייהם ואמונותיהם, לאורח חיים חילוני באופיו. הכוונה למהלך אינדיבידואלי, להבדיל מתהליך חילון שבמסגרתו חברה נהיית יותר חילונית. הביטוי נטבע עבור יהודים, אם כי בעברית לפעמים משתמשים בו בהשאלה גם לגבי בני או בנות דתות אחרות, והוא אינו משמש לציון המרת דת או התבוללות.
כוונת המונח
היהודי או היהודיה מחויבים במגוון רחב של מצוות המקיפות את כל היבטי חייהם. לדוגמה: חלק מסדר יומם מיועד לתפילה, פעילותם העסקית נפסקת בשבת ובחגי ישראל, וקשריהם הזוגיים. עם זאת, יש הבדלים רבים בין היהודים הדתיים במידת אדיקותם במצוות. בנוסף, יש חילוניים רבים המקפידים על קיום-בפועל של חלק מהמצוות ממניע דתי או לחלופין, מתוך קרבה מסוימת לדת.
הביטוי "התפקרות" מיוחס לרוב לתהליך בו איש או אישה שהשתייכו לציבור הדתי או החרדי מפסיקים באופן גלוי לשמור את המצוות המייחדות את הציבור הדתי ולרוב גם עוזבים ציבור זה. זה להבדיל מהמונח חרדי אנוס[1] המתאר אדם מהציבור הדתי או החרדי אשר הפסיק, באופן חבוי, להחזיק בכל או רוב התפיסות הדתיות, והוא למעשה חילוני[2] אשר מסיבות שונות משמר את אורח חייו הדתי למראית עין, לפחות עד שיעזוב את חברה זו. הביטוי התפקרות בדרך כלל אינו משמש לציון מקרים פחות קוטביים, כגון צמצום זמני בשמירת מצוות אצל אנשים דתיים, ותופעה זו מכונה "היחלשות דתית"[3].
היקף התופעה
בעבר
ההיסטוריה גדושה באישים ידועים שעזבו את הדת. מאלישע בן אבויה, הידוע בכינויו "אחר", שהיה תנא מתקופת התנאים ונטש את דרך הדת (המאה ה-1 וה-2 לספירה), ועד לפילוסוף ברוך שפינוזה, במאה ה-17.
קשה להעריך את אחוז העוזבים את הדת בעת העתיקה ובימי הביניים, במקום ובזמן מסוים. עם זאת, מניחים כי במקומות בהם הייתה קהילה יהודית גדולה אשר נעלמה באופן חלקי או מלא, כאשר לא ידוע על אסונות או הגירה רחבת-היקף באותה תקופה,[דרוש מקור] הגורם להתדלדלות הקהילה היה נטישת הדת בנוסף להתבוללות. בספרות השו"ת ישנן שאלות רבות לגבי התמודדות עם אנשים שהמירו את דתם או הפסיקו לשמור חלק מהמצוות או את כולן, אולם קשה להעריך מה היה האחוז של אנשים אלו, וככל הנראה התופעה הייתה שולית.
במאה ה-18 וה-19 הייתה במערב אירופה תופעה של נטישה המונית של הדת, ורק מעטים נשארו שומרי מצוות. לעומת זאת, במזרח אירופה היו היקפי ההתפקרות קטנים יותר, אף על פי שעדיין, היו משמעותיים מאוד. בתקופת ההשכלה, התפשטות הליברליזם, ומאוחר יותר, תקומת המרקסיזם, ותחילת הציונות, החל הגל הגדול הראשון של עזיבת העולם החרדי בשל תפיסות חילוניות ואתאיסטיות. עם גל זה נמנים רופאים, אנשי מדע, סופרים ופילוסופים ואיתם ראשי הציונות והתחייה העברית כמו יל"ג, אחד העם, אליעזר בן-יהודה, בוריס שץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מנדלי מוכר ספרים, חיים ברנר, יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק, אד"ם הכהן ורבים אחרים. התפקרותם של רבים מהם הייתה חלקית, והתבטאה בקריאת תיגר על הנורמות הדתיות המקובלות, החזקה בדעות חריגות על המסורת, ונקיטה באמונות ובאורח חיים אשר במרכזו לא הייתה הדת היהודית, אלא המדע ורעיונות אוניברסליים או אידאות כמו הסוציאליזם. במסגרת ההתפקרות החלקית הייתה תופעה של "הגירה" של בוגרי החינוך התורני לעבר דתיות פושרת יותר. לעיתים הקפידו המתפקרים רק על חלק מהמצוות: למשל, א.ד. גורדון הקפיד על מצוות לא תעשה עד סוף ימיו, בזמן שוויתר לחלוטין על קיום מצוות עשה. לעיתים היה חוסר הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, אך הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו. בנוסף, יש שהקפידו על מצוות שמקורן בתורה (מצוות דאורייתא) אך לא על מצוות שמקורן בחז"ל (מצוות דרבנן). על היקף ההתפקרות ניתן ללמוד מדבריו של הרב קוק, שכתב לאב שילדיו נטשו את מצוות הדת, שהתופעה נובעת מרוח הזמן אשר מושך רבים מהצעירים.
בימי העליות הראשונות לפני קום מדינת ישראל, בקרב תנועות הנוער באירופה שהתכוננו לעליה לישראל וכן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי היו אחוזי נטישה גבוהים של הדת. דבר זה גרם לגורמים מסוימים במדינות המזרח ולחלק מהרבנים במזרח אירופה לייעץ לאנשים שלא לעלות לארץ ישראל. תופעה דומה התחוללה בארצות הברית, דבר שהוליך להתנגדות מסוימת להגירה לארצות הברית ממזרח אירופה. השואה במלחמת העולם השנייה גרמה למשבר אמוני נרחב ונטישת אורח החיים הדתי.[דרוש מקור] לאחר קום המדינה, קליטת המוני פליטים יהודים ממדינות ערב ובפרט בתקופת המעברות, התחוללה תופעת חילון נרחבת אצל בני הדור הצעיר שנקלטו בחברות נוער בקיבוצים, וזאת עקב קריסת המסגרות החברתיות המסורתיות, ניתוק חלקי ממשפחתם, חוסר באמצעים הנדרשים לשמירת מצוות, והשפעת כור ההיתוך הסוציאליסטי הישראלי, החילוני בעיקרו.
מחקרים עדכניים
בעשור השני של המאה ה-21, נוהגים להבדיל בין הציבור החרדי לשאר הדתיים בהערכת היקף התופעה. מחקרים של הסוציולוג פרופ' מרדכי בר-לב שנערכו בשנות השבעים והתשעים ביקשו לבחון את היקף תופעת החזרה בשאלה בקרב בוגרי החינוך הממלכתי-דתי, וטענו כי כ-20% מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי מתפקרים[4][5]. מחקר של מכון גוטמן משנת 1993 מצא בנוגע לכלל האוכלוסייה היהודית כי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "מקפידים לשמור" על המסורת היהודית 6% טענו שהם עצמם אינם שומרים כלל ו-22% הגדירו את עצמם כמסורתיים, וכי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "שומרים במידה רבה" על המסורת היהודית, 7% טענו שאינם שומרים כלל, ו-44% טענו שהם מסורתיים[6].
בעשור האחרון נערכו מספר סקרים המבקשים לאמוד את היקפי החילון בישראל באמצעות השוואה בין ההגדרה הדתית של אנשים כיום לעומת האופן שבו הם מגדירים מבחינה דתית את בית הוריהם. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחנת את הנושא במסגרת הסקר החברתי השנתי שלה, החל משנת 2007. בסקר זה נמצא כי בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כחרדי, ישנה לאורך השנים יציבות של בין 91% ל-94% המגדירים את עצמם כיום כחרדים או דתיים, כך שבין 6% ל-9% הגדירו את עצמם כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים. לעומת זאת, בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כדתי, שיעור המגדירים את עצמם כיום כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים גבוה בהרבה, אם כי הוא נמצא בירידה הדרגתית: בשנת 2007 עמד שיעור זה על 50.5% ואילו בשנת 2018 הוא עמד על 41.8%[7]. סקר מקיף שערך מכון הסקרים האמריקאי פיו (pew) בישראל במהלך השנים 2014 - 2015 הצביע על מגמות דומות: בקרב מי שגדלו בבית חרדי 97% הגדירו את עצמם כחרדים או דתיים ורק 2% הגדירו את עצמם כמסורתיים ו-1% כחילוני. לעומת זאת, בקרב שמי שגדלו בבית דתי 35% הגדירו את עצמם כמסורתיים ועוד 5% כחילונים, כך ש-40% לא הגדירו את עצמם כדתיים[8]. סקר מקיף נוסף שערכו העיתונאי שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס בשנת 2018 מצא כי מבין אלו שגדלו בבית חרדי 9% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים ומבין אלו שגדלו בבית דתי 32% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים[9].
לאור סקרים אלו יש המבקשים להצביע על שכך ששיעורי ההתפקרות הנוכחיים בחברה הדתית-לאומית גבוהים במיוחד ועומדים על כ-40%, ואף למעלה מכך. פרופ' דן בן דוד המצדד בטיעונים אלו סבור שהסיבה שהציבור הדתי-לאומי אינו מצטמק באופן הדרגתי נעוצה בהיקף הילודה הגבוה הנהוג בחברה זו[10]. מנגד, מחקר שערך אריאל פינקלשטיין המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכון פיו ביקש לטעון ששיעורי ההתפקרות נמוכים בהרבה מאלו שמתאר פרופ' בן דוד. פינקלשטיין הראה שישנם הבדלים משמעותיים בין צעירים ומבוגרים, כך שבקרב אלו שגדלו בבית דתי והם בני 50-20 שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים עומד על כ-30% ואילו בקרב מבוגרים מעל גיל 50 שגדלו בבית דתי שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים גבוה בהרבה ועומד על 53%. לדבריו, הפערים הללו נובעים מהיקפים גבוהים של חילון בתקופת הקמת המדינה שהלכו והצטמצמו לאורך השנים. בנוסף, הוא טען כי שיעור גבוה מאלו שגדלו בבית דתי ומגדירים את עצמם כיום כמסורתים-דתיים או מסורתיים הם אנשים המעידים על עצמם כי מידת הדתיות שלהם כלל לא השתנתה לאורך השנים, כך שרבים מהם מקיימים אורח חיים שנהוג לתפוס אותו בציבור כדתי, הן ברמה הסוציולוגית (חבישת כיפה) והן ברמת שמירת המצוות. לאור זאת, העריך פינקלשטיין ששיעור הדתל"שים האמיתי כיום בחברה הדתית-לאומית עומד על כ-25%, ואולי אף למטה מכך[11]. בדומה לכך, סקר שערך ד"ר עדו ליברמן בקרב 1,500 בוגרים של החינוך הממלכתי-דתי בגילאי 19 - 30 מצא כי מבין בוגרי החינוך הממלכתי-דתי שגדלו בבית דתי 21.2% מגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים[12].
באשר להיקפי ההתפקרות לפי מגדר הצביעו המחקרים השונים על מגמות נגדיות. בעוד בסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018, בסקר מכון פיו, ובסקר של ד"ר עדו ליברמן נמצא כי שיעורי החילון בקרב גברים גבוהים יותר, הרי שבכל נתוני הסקר החברתי שנערכו במהלך השנים בשנים 2007 - 2017 נמצא כי דווקא בקרב נשים שיעור החילון גבוה יותר[13].
מקור השם
"התפקרות" הוא ביטוי מודרני, המהווה פרפרזה היפוכית של המושג חזרה בתשובה. הסופר אשר רייך מיחס לעצמו את טביעת הביטוי "חזרה בשאלה"[14], אך חלקו הראשון של הביטוי, המילה 'חזרה', מוחלפת פעמים רבות במילה 'יציאה'. על הביטוי "התפקרות" כתב רוביק רוזנטל ש"הוא יוזמה לשונית מאוחרת ונכונה"[15].
רבנים רבים מתנגדים למושג הזה משתי סיבות:
- "חזרה בתשובה" אין היפוכה חזרה בשאלה, שכן "התשובה" איננה מענה לשאלה (Answer) אלא שיבה (Return) אל ה"מקור", "שורש" (אדם שמתחזק בקיום המצוות ובאמונה באלוקים- חוזר לשורשיו היהודיים). על כן, היפוך המושג אינו חזרה בשאלה, אלא "התרחקות" (וכדומה).
- מן ההיפוך הזה משתמע שלאדם מאמין יש את כל התשובות ואסור לו לשאול שאלות, ואדם שמתרחק מהדת כאילו שהחל לשאול שאלות. לדעת הרבה רבנים, הדבר לא נכון, שכן לדעתם, לאדם מאמין אין את כל התשובות והיהדות מעודדת לשאול שאלות ולברר את האמונה כמו שעשה איוב וכמו שרואים בכוזרי.
ביטויים נוספים, נרדפים או דומים במשמעותם לביטוי "התפקרות", הם:
- פריקת עול תורה ומצוות: ביטוי שמקורו במסכת אבות (ג', ה').
- חזרה בשאלה: היפוך חלקי של הביטוי "חזרה בתשובה", אשר מתייחס לחילוני שנעשה דתי. המילה "תשובה" אמורה אמנם להתפרש בתור מילה נרדפת ל"חזרה" (אל האל), אך כשנטבע המונח "חזרה בשאלה" כהיפוך של "חזרה בתשובה" - הובנה המלה "תשובה" בטעות כ"מענה" (כביכול, מענה לתהיות על אודות העולם והאמונה).
- התפקרות: ביטוי שנגזר מן המילה "הפקרות" (כלומר, חופש מוגזם, היעדר פיקוח), וככל הנראה גם מן השם אפיקורס[16] (פילוסוף יווני שתורתו הפכה סמל לחילוניות). ביטוי זה יוצר הקשר שלילי של אדם המבקש לצאת ממסגרת החוק והנורמות החברתיות. מילה זו מופיעה בשפה העברית כבר בספרות מתקופת התלמוד, אך מקובלת בימינו בעיקר בקרב הציבור הדתי והחרדי.
- התחלנות: ביטוי חדש יחסית שנגזר מהמילה "חילוני" במשמעותה המודרנית.
- דתל"ש - ראשי תיבות של "דתי לשעבר" - ביטוי שנפוץ כיום, ומתייחס לרוב לחברה הדתית-לאומית ולא לחברה החרדית.
- חרדל"ש - ראשי תיבות של "חרדי לשעבר" - נגזר מהביטוי דתל"ש.
- דתל"ב[דרוש מקור] - ראשי תיבות של "דתי לבינתיים" - ביטוי פחות נפוץ, ומתייחס לנערים אשר שוקלים או מתכננים לחזור בשאלה.
- חזרה בתשוקה - פרפרזה על "חזרה בתשובה". בכינוי זה משתמשים בעיקר פובליציסטים חרדים[דרוש מקור], והוא מתייחס להתפקרות שסיבתה אינה קושיות על הדת אלא קושי בקיום מצוות הדת ורצון "לפרוק עול" לדעתם.
- דתל"ק דתי ללא כיפה.
סיבות להתפקרות
הפסקת האמונה היהודית
ההתפקרות ותופעת החילון
החל מהמאה ה-17 החל באירופה תהליך של הצגת סימני שאלה לדת, שהשפיע גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר רב של גורמים כלליים (בין היתר: אידאולוגיות חברתיות, התפתחות המדע והמודרניזציה, ביקורת המקרא), וספציפית אצל היהודים (אמנציפציה, התבוללות, עליית הציונות, השואה, התפצלות היהדות לזרמים שונים), והוא היווה את האטמוספירה הכללית שבתוכה יצאו בשאלה אנשים כפרטים.
סיבות אישיות
מתפקרים רבים מדווחים[17] שהספק באמונתם התעורר כאשר נתקלו בדבר מה שלא תאם את אמונתם הדתית, כגון הלכה שנתפסה בעיניהם כבלתי מוסרית או טקסט בתורה או בתלמוד שנתפס בעיניהם כנוגד את ההיגיון. הדבר פגע באמונתם באמיתות הדת וכתבי הקודש שלה ושימש טריגר לבחינה ביקורתית של היבטים נוספים בהם.
לעיתים, אדם הסובר שהדתיים פחות מוסריים מהחילוניים יכול לנטוש את הדת מתוך הנחה שכשל במאמינים הוא כשל באמונה. שופט בית המשפט העליון חיים כהן ציין את היתקלותו בהתנהגות לא ראויה אצל דתיים כדבר שזירז את עזיבתו את הדת.[דרוש מקור] פן אחר של אותו מטבע הוא התרשמות לטובה מהחברה החילונית, באופן שסותר את ההנחה המוקדמת של מאמינים מסוימים, המקשרת בין חילוניות להיעדר מוסריות.[דרוש מקור]
דתיים אשר הפסיקו להאמין מפתחים תחושת דיסוננס קוגניטיבי בין תודעתם להתנהגותם, והיא זו המובילה אותםח את הדת. במילים אחרות, כאשר בתודעתם הם מפסיקים לשים מבטחם באמונות הדת הבסיסיות, ציות לדת נתפס בעיניהם כצביעות וכעיכוב ביטוי העצמי, שמסב להם סבל רב.
אולם הפסקת האמונה אינו תנאי הכרחי וראשוני להתפקרות. שרית ברזילאי, בספרה "לפרוץ מאה שערים"[18], טוענת - על סמך ראיונות עם כחמישים מתפקרים - שלמעט בודדים, הפסקת האמונה אינו הסיבה הראשונית ליציאה אלא מהווה חלק מתהליך, אשר מונע בדרך כלל מסיבות אישיות אחרות. בנוסף ניתן למצוא כאלו שיצאו בשאלה אך נותרו באמונתם בצורה כלשהי.
משיכה לאורח החיים החילוני והכמיהה לעצמאות
האדם הדתי מוקף באיסורים ובחובות הלכתיים המחייבים אותו בכל אשר יפנה, עשוי לראות באורח החיים החילוני חלופה אשר אינה כובלת אותו לחובות ולאיסורים רבים - בנוסף, השתחררות מהקהילה הדתית והחרדית, דבר המאפשר למתפקר ולמתפקרת להשתלב בכלכלה ובתעסוקה, מעבר ללימודי התורה התמידיים וגידול הילדים שהחברה החרדית והדתית מחייבת אותם לכך. לא מעט מתפקרים מדווחים שעזבו את הדת כי חשו שהיא פוגעת בעצמאותם ובחירותם הבסיסית. לתפיסתם, הדת דורשת ציות מוחלט, שוללת את תחושת ה"אני" והרצון האישי, ואינה מאפשרת חקירה חופשית וביטוי אישיות. בהקשר זה מוזכרים גם האיסורים וההגבלות בנוגע, אשר לעיתים אינם עומדים בקנה אחד עם צרכיו ורצונותיו הטבעיים והבסיסיים של הפרט.[דרוש מקור]
כאשר פרט בחברה הדתית חש שאין תכלית לאיסורים המוטלים עליו או שאינו מעוניין או יכול לעמוד עוד במצופה ממנו בחברתו, הוא לעיתים עוזב את קהילתו ומהגרבה חופשית יותר. הוא עשוי להתערות בקרב החילוניים ולאבד את מנהגי הדת, אך לעיתים אין אמונתו מתערערת ורק בחירותיו משתחררות מהשפעת הסמכות הדתית.
מרד נעורים
צעירים בגיל ההתבגרות לעיתים מתמרדים נגד הוריהם ונגד המוסכמות החברתיות בהם הם גדלים. כאשר ייתכן והדבר בהשפעות שונות, כמו השפעה חברתית וחשיפה לגירויים ותרחישי חיים השונים המזרזים מרד כזה, בנוסף לרצון להתגייס לצה"ל, דבר שהקהילה החרדית מתנגדת לו. תופעה זו איננה פוסחת על בני החברה הדתית והחרדית. לעיתים, כתוצאה ממרד נעוריו, המתבגר הדתי או החרדי עוזב את הדת לגמרי. לרוב בגלל התנגדות ההורים וחוסר רצונם להכיר ברצונות הילד.
טראומה
אלימות קשה, התעללות, והתעללות פסיכולוגית שאדם עבר מצד רב או אדם אחר שהוא מזהה עם מסגרת דתית, עלולה לגרום טראומה ולהוביל את הקורבן לייחס לדתו של המתעלל את האשמה להתעללות, ובעקבות כךח אותה ואף לפתח שנאה לה ולמאמיניה.
היעדר קהילה תומכת
במהלך העת העתיקה וימי הביניים, אחד החסמים העיקריים להתפקרות היה מבנה הקהילה היהודית הבדול יחסית, והעדר אופציה חברתית חלופית ליהודי המפסיק לקיים מצוות. יהודי שהפסיק לקיים מצוות נרדף וספג סנקציות פליליות בתוך קהילתו. כדי להסתפח לחברה הלא-יהודית היה עליו להתנצר.
בתקופת האמנציפציה ועליית תנועת ההשכלה הוסרו חסמים אלו כשהחברה הגויית נעשתה ליברלית יותר. רוב היהודים נטשו את עול המצוות, חלקם הצליחו להתערות בחברות הנוצריות בלא להמיר את דתם, אולם בדרך כלל הקהילה היהודית עברה מודרניזציה ורוב חבריה לא הרגישו מחויבים לשמירת המצוות. מצב זה הקל מאוד על עזיבת הדת המסורתית. כאשר קהילה יהודית התפרקה, בגלל הגירה, השמדה או חילון המוני, הנשארים נותרו ללא משענת קהילתית ונטו להתבוללות. כך קרה גם למהגרים לארצות חדשות בהן לא היו קהילות יהודיות מסודרות.
לחץ חברתי
אדם הנמצא בחברה מושפע במקרים רבים מהסובבים אותו. דתי הנמצא בחברה חילונית עשוי לרצות להידמות לרוב או לפחות לטעום מאורחות חייו. כך גם, אנשים היוצרים קשר משמעותי עם אדם נערץ חילוני, מורה דגול או בן זוג, עשויים להיות מושפעים מהם ולסגל את אורח חייהם החילוני (או הדתי).
סיבות אישיות וחברתיות
במקרים מסוימים, נוטשים דתיים את החברה החרדית או הדתית מסיבות חברתיות או אישיות, ולא בגלל אופיה של החברה עצמה. לעיתים חשים מתפקרים כי שינוי באורח החיים יהווה מעין קרש הצלה או פתרון לבעיות אישיות וחברתיות מסוימות. במקרים כאלה, ההעדפה לחברה החילונית אינה בשל ערכיה או אורח החיים הנהוג בה, אלא פשוט משום שהיא שונה ולפי שעה, אין לה חלופה דתית.
ההתפקרות בראי החברה הדתית והחרדית
בחברה החרדית רווחות גישות שליליות ביחס למתפקרים, ונדיר מאד לשמוע הכרה בכך שייתכן שהמניע לעזיבת הדת מושכל ונעשה מסיבות לגיטימיות.[דרוש מקור]
- תקווה שזהו שינוי זמני ושהיוצא עוד ישוב לחיק הדת. לעיתים קרובות בני משפחת היוצא תולים תקווה שהשינוי שחל בבנם או ביתם הוא זמני, ומנסים להשפיע באמצעים שונים על מנת להחזירם אל הדת והמסגרת המשפחתית בה חונכו.
- זלזול. מתפקרים מתוארים לעיתים כאנשים חלשי אופי המוותרים בקלות על עול המצוות, משולי החברה החרדית, שיצאו בשאלה עקב בעיות פסיכולוגיות או משפחתיות, עקב העדר חום ואהבה בחייהם, או כתוצאה של כניעה לפיתויי העולם החילוני. כמו כן מתוארים אלו כ"מורדים" במלכות שמיים, או כטיפוסים חומרניים אשר אין מעיינם אלא ליהנות מחיי העולם הזה.
- הכפשה. לעיתים מסופרים סיפורים על מתפקרים כדי להציגם באור נלעג. מטרת הסיפור היא לשמר את התפיסה שהבעיה היא בעוזב ולא בעולם שאותו הוא עזב, לאותת לאלה שעדיין "בפנים" וחוככים בדעתם לעזוב שיש להם הרבה מה להפסיד אם יעשו זאת, וגם לבודד את היוצא כדי שלא ישפיע על חבריו לעזוב את אורח החיים הדתי גם כן.[דרוש מקור]
- פגיעה בבני משפחת היוצאים. התפקרות לעיתים פוגעת בבני המשפחה הלומדים במוסדות קהילתיים מסוימים, או בסיכוייהם של אלו מהם שנשארו חרדים למצוא שידוך בשל החשד שהם מושפעים מקרובם שיצא בשאלה.
בחברה הדתית לעיתים ישנם קווי אופי מקבילים להתייחסות ליוצא בשאלה, ולעיתים התגובות פחות שליליות. ככלל, במשפחות וחברות שהדבר נפוץ יותר בקרבן התגובות לרוב רכות יותר.[דרוש מקור]
קשיי ההתפקרות
בתהליך ההתפקרות עומד היוצא בפני אתגרים שונים, בגלל השינוי הדרסטי שחווה באורח חייו. לעיתים הקשר עם המשפחה נפגע או אף מתנתק לחלוטין. אם כי בעבר, בתקופת ההשכלה ובין מלחמות העולם, היו משפחות שישבו שבעה על היוצא בשאלה, בעיקר כאשר היציאה הייתה מעורבת בנישואי תערובת, או מעורבות בפעילות אנטי דתית, כיום נוהג זה אינו מקובל, אבל יש עדיין שנוהגים בו[19]. פעמים רבות, היוצא בשאלה חי חיים כפולים ומסתיר את השינוי שעבר מהמשפחה ומהחברה ממנה יצא. השינוי באורח החיים עשוי להביא עמו תחושה של חירות ויציאה משעבוד, אך גם עלול ליצור בדידות, ייסורי מצפון, התחבטויות ועימות פנימי בין המעשים והרצון לבין השקפת העולם. היוצא עלול להתקשות להסתגל ולהשתלב בחברה החדשה, השונה ממה שהוא הכיר עד עכשיו, ואף להיראות בה כנטע זר. במקרים רבים, הוא מאבד את מקור פרנסתו הקודם ועליו למצוא מקום עבודה חדש. במקרים מסוימים, בני הזוג של היוצא בשאלה אינם עוברים את התהליך עמו, מה שמוביל למחלוקות ולגירושין. רבים מהמתפקרים מבקשים לרכוש השכלה כללית שאינה מקובלת בחברה ממנה יצאו.
החברה הדתית המסורתית כוללת דתיים לאומיים המגלים יותר סובלנות כלפי מתפקרים, וחרדים המגלים בדרך כלל פחות סובלנות. למעשה, ככל שהחברה אדוקה יותר באמונתה, כך היא פחות סובלנית כלפי פרטים שאינם הולכים בדרכה ולכן גם יותרגנית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה גאוגרפית. מסיבה זו, נטישת החברה הדתית כרוכה פעמים רבות גם בשינוי מקום המגורים.
קשיים ייחודיים לחרדים שיהתפקרו
המרחק מהעולם החרדי לחילוני עצום במובנים רבים, ולכן התפקרות פירושה עבור חרדי מהפך קיצוני ביותר, ודורשת סיבות חזקות מאוד. מאידך, בחוגים דתיים פחות, התפקרות מתרחשת לא פעם באופן הדרגתי בגיל ההתבגרות ואחריו.[דרוש מקור] סוציולוגים שהתייחסו לתופעה דימו את ההתפקרות להגירה. בפני חרדים המתפקרים ניצבים קשיים, שאינם ניצבים בדרך כלל בפני דתיים שיצאו בשאלה. כמה מהקשיים העיקריים:
- אין להם השכלה המתאימה לדרישות התנהלות בעולם החילוני. חרדים רבים אינם לומדים לימודי ליבה בבית הספר. חסר להם ידע בסיסי במקצועות כמו חשבון ואנגלית.[20] בעיה זו משמעותית יותר לגברים שלמדו לימודי קודש בלבד, מאשר לנשים.
- אין להם השכלה פורמלית. במקרים רבים הם אינם נבחנים במבחני בגרות ואין להם תעודות על השכלה.
- הם אינם מכירים את ההתנהלות היומיומית בעולם החילוני. טענה זו נכונה בעיקר לגברים רווקים המתפקרים בגיל צעיר ולמדו בישיבות, בהן התגוררו, ולנשים שהתחתנו בגיל צעיר ובעליהן עובדים. כך למשל, הם אינם נדרשים לנהל חשבון בנק ולכן אינם יודעים כיצד עושים זאת.
- בהרבה מקרים אין להם קשרים חברתיים עם אנשים מחוץ לעולם החרדי.
- בלא מעט מקרים הם אינם מבינים את קוד ההתנהגות הבלתי כתוב בעולם החילוני. כך למשל, עלולה להיות להם תפיסה מעוותת של מהות היחסים בין נשים לגברים בעולם החילוני.
- ההתפקרות של צעירים חרדים תביא ברוב המקרים לשלילת הפטור שלהם מגיוס, אף שנתוני האיכות שלהם יהיו נמוכים לנוכח היעדרם של לימודי ליבה. כך, חרדי היוצא בשאלה לפני גיל 26 עלול להתמודד עם 3 שנות שירות חובה בצה"ל (לא פעם כאשר הוא כבר נשוי עם ילדים) בתפקידים שדרישות האיכות בהם מהנמוכות ביותר בצבא.
"טרנס-יוצא"
"טרנס-יוצא" הוא מונח שטבעה הסופרת שרית ברזילאי, ומתייחס למתפקרים מסוג ייחודי - אלו אשר איבדו את אמונתם הדתית האורתודוקסית ואינם מקפידים עוד על שמירת המצוות, אך עדיין חיים בתוך חברה חרדית ומציגים כלפי חוץ חזות חרדית. כבר משנות השלושים תיאר הסופר יהושע בר יוסף מקרה ייחודי זה בספריו. פתח לעולמם של הטרנס-יוצאים נותנת רשת האינטרנט. אלו יכולים למצוא בה בימה חופשית ומוגנת יחסית באמצעות כתיבה בבלוגים ובפורומים. טרנס-יוצאים משתמשים בכינויים כמו "חסיד מורד", "כופר עם שטריימל", "מאמין בעל כורחו" ו"אנוסים". היהודים בארצות הברית מכנים חברים בקבוצה זו בשם "אורתופרקס" (Orthoprax), שפירושו "נוהג על פי הדת", בניגוד ל"אורתודוקס" (דהיינו "אורתודוקסי"), שמציין אדם דתי מאמין.
בין הסיבות שמונה ברזילאי לתופעה ישנן; החשש לפגוע במשפחה, תחושה שהשהות בקהילה הדתית נוחה על אף הדיסוננס באמונה ובקיום המצוות, תלות כלכלית, תחושה שאין בידי הפרט הכישורים הנדרשים או המוטיבציה להתערות בחברה החילונית, או השתייכות רגשית לחברה הדתית או החרדית.
דתי לפעמים
בציבור הדתי לאומי, מי ששומר מצוות לפעמים נקרא לעיתים קרובות "דתל"פ" (דתי לפעמים), על משקל "דתל"ש" (דתי לשעבר), "דתי לפי דעתי", "חפיפניק" או "חפשן".
אימוץ הזהות החדשה
בעת תהליך ההתפקרות נדרש הפרט, מבחינה חברתית, לכונן זהות השונה מזו שבה הורגל או הזדהה, לא בהכרח מרצונו, בתקופה בה החלו ספקותיו להדהד בו. חלק ניכר מהמתפקרים למעשה עוברים תהליך של בנייה או גילוי של זהותם האמיתית בענייני אמונה ודת בעת תהליך יציאתם ומזדהים על פי המונח אשר לפי שעה מתאר את השקפתם על הצד הטוב ביותר, כאשר הזהות תכונה לרוב בכינויה הנפוץ. היות שלא כל המתפקרים מפרידים את הדת מחייהם לחלוטין ולעיתים גם לא במידה רבה במיוחד, וחלקם ממשיכים לתרגל אספקטים שונים שלה ואף להתהדר בהם, הרי לעיתים הדבר מביא דילמת זהות[21] שהמתפקרים פותרים בדרכים מגוונות. בעוד שרובם וודאי יזדהו כדתל"שים, או באופן נפוץ הרבה פחות, "דתי לפעמים", הרי שמבחינה סוציולוגית, יתפסו עצמם, או יזדהו רובם, לפחות בנוסף לכך, פשוט כחילונים, או לא דתיים, אחרים בהגדרה המדגישה יותר את עמדתם התאוסופית, כאגנוסטים, אתאיסטים, דאיסטים, ופנתאיסטים, שהן ההגדרות נפוצות בקרב חילונים, אשר יעידו בעקיפין על זיקתם לפרקטיקה הדתית כשלעצמה, ואחרים יאמצו זהויות ספציפיות שהן חדישות יחסית, כגון אתאיסט אגנוסטי, איגנוסט, או הגדרות אשר "מאפשרות" או לפחות מעידות על עשייה ובחינה, ממקום רוויזיוניסטי קמעה, של רעיונות דתיים כגון רפורמי או אפילו מסורתי, הגדרות סינתטיות יותר כגון רוחני, או הגדרה המתארת שייכות לאידאולוגיה ליברלית (שמעצם טבעה מתנגדת לתפיסות הדתיות האורתודוקסיות) כגון הומני, או "חופשי", זאת כאשר הזהות כאמור מתיימרת לשקף כמה שיותר את תפיסתו של היוצא בשאלה באותו סוגיות של דת ואף אלוקות, ואמנם, יש מתפקרים שיביעו סלידה משימוש בתיוג סוציולוגי וימנעו מלהגדיר עצמם בדרך כל שהיא מסיבותיהם שלהם, או שישתמשו בהגדרה הסולדת מהגדרות תוך הדגשת החשיבה הדינמית והניתוח העצמי של כל פרט ברגעי חייו.
בשנים האחרונות, החלו להתגבש קהילות של מתפקרים אשר מקיימים יחד מפגשים ואירועים על בסיס הזהות המשותפת של מתפקרים. יש להבדיל בינם לבין ארגוני ועמותות הסיוע ליוצאים - בעוד המטרה העיקרית של אלו האחרונים היא הסיוע לאלו העוברים את תהליך היציאה והתמיכה בהם, מטרת הקהילות היא יצירת תרבות וחיי חברה וקהילה על בסיס מכנה משותף.
גופים התומכים במתפקרים
רובם המכריע של המתפקרים עושים זאת כתהליך איטי והדרגתי. במהלך התהליך, הכולל לרוב שאלות ותהיות לגבי דת ואמונה, קשה למתפקרים למצוא בסביבתם הקרובה אנשים אחרים איתם יוכלו לדבר ולהתייעץ בגילוי לב. רק מעטים מהמתפקרים מגיעים בשלב הזה לגופים חיצוניים שנועדו לתמוך בהם, ורבים נעזרים בפורומים באינטרנט המיועדים לקהל יעד זה[22].
בשלב הבא, חלק ניכר מן המתפקרים מנתקים קשר עם המסגרות (לרוב ישיבות) בהן הם נמצאים, וממשפחותיהם. כאשר צעירים אלו מגיעים לראשונה לרחוב החילוני, אין להם מושג רב איך מתנהלים החיים החילוניים, או השכלה פורמלית או כישורים שיאפשרו להם למצוא עבודה. מסיבות אלו, נוסדו מספר ארגונים ועמותות אשר נועדו לעזור למתפקרים להשתלב בחברה החילונית: למצוא מקומות לינה, תעסוקה, סיוע בהשלמה ורכישת השכלה פורמלית, והכשרה מקצועית ואף מציאת משפחה מאמצת שתעזור לצעיר להתמודד עם החיים החדשים. כחלק ממנגנון התמיכה מפעילות עמותות אלו פורומים באינטרנט שנועדו להפגיש אנשים במצב דומה, לענות על שאלותיהם ולבנות סביבה תומכת. העמותות הפועלות בתחום זה בישראל הן הל"ל, יוצאים לשינוי, ובחרת[23] ועמותת דרור שפעלה בעבר, כשבארצות הברית פועלת עמותה בשם Footsteps[24].
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ פרופסור יעקב מלכין, חרדים בעל כורחם, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2012
- ↑ לתפיסתו של מלכין.
- ↑ צורה לא תקנית שככל הנראה נובעת מההנגדה למונח "התחזקות" בה אדם בעל זיקה לדת, "מתחזק" בכל הקשור אליה - מאמין יותר ומקיים יותר את מצוותיה.
- ↑ מרדכי בר-לב, בוגרי הישיבות התיכוניות בארץ ישראל: בין מסורת וחידוש, רמת-גן:ברסיטת בר -אילן, 1977
- ↑ מרדכי בר-לב ואברהם לסלוי, עולמם הדתי של בוגרי החינוך הממלכתי דתי, רמת-גן:ברסיטת בר -אילן, 1993
- ↑ שלומית לוי, חנה לוינסון ואליהוא כ"ץ, אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל, ירושלים: מכון גוטמן, 1993
- ↑ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 10 - 12
- ↑ Cooperman, Alan, Neha Sahgal, and Anna Schiller. "Israel’s religiously divided society." Pew Research Center (2016).
- ↑ שמואל רוזנר, קמיל פוקס, #יהדותישראלית - דיוקן של מהפכה תרבותית, הוצאת דביר והמכון למדיניות העם היהודי, 2018, עמ' 226–227
- ↑ דן בן דוד, עושים (לומדים) חשבון בישראל: מגמות דמוגרפיות מנוגדות וליבת לימודים, מכון שורש, נובמבר 2019
- ↑ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 25
- ↑ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 23 - 25
- ↑ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 25
- ↑ תמר רותם, האיש שהמציא את החזרה בשאלה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2007
- ↑ רוביק רוזנטל, מה עושים עם הביטוי הזה? שאלות שימוש ומשמעות של מטבעות לשון, הוצאת כתר
- ↑ אבשלום קור, "הגיע זמן לשון", רמת גן: הוצאת כנרת
- ↑ סכנה: התופעה שמאיימת על הציונות הדתית, באתר "סרוגים", 1 בנובמבר 2016 (טור דעה)
- ↑ ד"ר שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2004
- ↑ אהרן רבינוביץ, בלי נידוי ובלי לשבת שבעה: בחברה החרדית כבר לא מתנכרים למתפקרים, באתר הארץ, 27 באפריל 2018
- ↑ שוקי שדה ענת ג'ורג'י, בלי כסף, בלי השכלה, בלי משפחה: החיים החדשים של המתפקרים, באתר דה מרקר, 8 ביולי 2016
- ↑ גם מבחינת יחס החברה אודותם
- ↑ כמו פורום חרדים בעל כורחם או פורום מתפקרים בתפוז, או פורומים ייעודיים לדיונים על פילוסופיה, אמונה, ביקורת המקרא, תורה ומדע, ביקורת על אירועים ותופעות בעולם החרדי וכדומה
- ↑ רוחמה וייס, האביב החרדי: פגשתי את "האנוסים", באתר ynet, 5 בדצמבר 2014
- ↑ אתר העמותה