יחסי כווית–רוסיה

היחסים בתקופת האימפריה הרוסית

בראשית המאה ה-20 ביקשה האימפריה הרוסית להרחיב את נוכחותה הבינלאומית על ידי יצירת תחומי השפעה חדשים, והאימפריה לטשה את עיניה אל עבר העולם הערבי. העניין הרוסי באזור היה כפול.

האימפריה הבריטית סבלה ממחסור במשאבים חמור בעקבות מלחמת הבורים, ויריביה הקולוניאליים ביקשו לנצל את התערערות מעמדם של הבריטים באזור, מה שהוביל למאבקי כוחות במערב אסיה בין האימפריה הבריטית, הצרפתית והפרסית.

בנוסף, הרוסים היו בעלי מוטיבציה נוספת להגביר את נוכחותם באזור, שכן גם הרוסים וגם הערבים היו שותפים לעוינות משותפת כלפי האימפריה העות'מאנית.

בה בעת התכוונה האימפריה הגרמנית להקים מסילת ברזל שתחבר בסופו של דבר את בגדאד עם ברלין, שתוכננה להסתיים בכווית. ב-1899 הופיעה במפרץ הפרסי סיירת גרמנית, והבריטים חשבו בטעות שמדובר באנייה רוסית. הפרשייה הדיפלומטית סביב המאורע המקרי, גרמה להנהגה הרוסית לשלוח סיירת משלה אל המפרץ הפרסי, ביחד עם המסר שרוסיה רואה במי המפרץ טריטוריה הפתוחה לכל העמים, ושאין במשלחת הרוסית למפרץ שום כוונה לוחמנית מצד רוסיה.

כשהגיע האנייה הרוסית לכווית בפברואר 1900, ניסו הבריטים לעצור את אמיר כווית, מובארק אל-סבח, מפגישה עם הרוסים, אך הוא נסע מן המדבר כדי לקבל את פני הרוסים, אותם ראה כבעלי-ברית נגד בריטניה, שבדיוק היו בתהליכי השתלטות על חלקים מכווית^[1]. דיונים נרחבים עם הרוסים הובילו את מובארק באביב 1901 לבקש את הגנתם וחסותם של הרוסים, וזאת רק שנתיים לאחר שהסכים להיות תחת חסותם של הבריטים. במקורות רוסים תועד שהבקשה נדחתה כדי לא לעורר את כעסם של הבריטים.

באפריל 1900 תכננו הרוסים לפתוח קו ספינות קיטור קבוע בין אודסה לנמלים במפרץ הפרסי, דבר שיוביל אותם לפתיחת קונסוליות בבצרה ובושהר. הסיירת המוגנת הרוסית "וריאג" הפליגה לכווית ב-8 בדצמבר 1901, ואז נוצר מפגש בין האמיר הכוויתי לנציגים רוסים. במפגש זה, שדווח שהיה באווירה חמימה ומכבדת, מובארק אל-סבח הודיע כי יפנה לרוסיה לעזרה אם כווית תהייה בסכנה, ואמר שהיה רוצה לראות כמה שיותר ספינות רוסיות בכווית. ביקור רוסי דיפלומטי זה הוכתר כהצלחה, והרוסים עזבו את המפרץ הפרסי והותירו רושם של עליונות ימית על יריביהם הבריטים.

לאחר ביקורה של סיירת ה"ואריאג", המפגש הרשמי הבא בין המדינות היה שליחות מטעם אוניברסיטת מוסקבה. בוגויאוולנסקי, זואולוג רוסי שייצג את "חובבי מדעי הטבע, האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה" של האוניברסיטה ביקש מהאמיר מובארק אל-סבח את הסכמתו לבצע מחקרים באזור. על פי בוגויאוולנסקי, אל-סבח אמר לו בפגישה זו : "אני מאמין שהרוסים הם חברינו. אני שמח לארח אתכם. אני תמיד מוכן לעשות כל מה שאני יכול בשבילכם".

בשנים 1902–1903 סיירות נוספות מטעם רוסיה וצרפת הגיעו למפרץ הפרסי, במטרה להציג בפני הבריטים את איתנותה ואחדותה של הברית הצרפתית-רוסית. למרות המפגן, נראה כי הצרפתים חששו מפני נוכחות רוסית במפרץ הפרסי, מה שניכר, למשל, בסירובם לאפשר לרוסים להשתמש בתחנות אספקת-הפחם שלהם במסקט. מהלכים צרפתים אלו הובילו לעניין רוסי בהקמת תחנה מקבילה משלהם בכווית, אולם בסוף שנת 1903 הופנתה תשומת הלב הרוסית מן המפרץ הפרסי אל עבר האירועים במזרח הרחוק שהובילו בסופו של דבר למלחמת רוסיה-יפן.

היחסים בתקופת ברית המוצעות

כווית קיבלה עצמאות מהממלכה המאוחדת ב-19 ביוני 1961, וביקשה חברות באו"ם. ברית-המועצות הטילה וטו על הצטרפותה של המדינה החדשה ב--7 ביולי 1961. כווית ביקשה חברות פעם נוספת בנובמבר 1961, ושוב הטילו הסובייטים וטו על כניסתה של המדינה למועצת-הביטחון של האו"ם, על בסיס טענה כי כווית אינה ראויה להיחשב כמדינה עצמאית, וגם בשל דעתם כי הסכם העצמאות של כווית עם בריטניה חשף את המדינה הצעירה להשפעות פוליטיות זרות.

המדיניות הסובייטית לגבי כווית הונחתה בסופו של דבר ע"פ היחסים הקרובים של רוסיה עם עיראק, שהחזיקו זמן רב בשאיפות טריטוריאליות כלפי כווית. כאשר המנהיג העיראקי עבד אל-כרים קאסם הופל בהפיכה ב-8 בפברואר 1963, היחסים של מוסקבה עם בגדאד התדרדרו, מה שהוביל לחיזוק היחסים בין רוסיה לבין כווית, עד לכדי קיום יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, החל מה-11 במרס 1963. כווית ראתה את כינון היחסים כמעין פוליסת ביטוח, מסוג כלשהו, ​​נגד השאיפות הטריטוריאליות של עיראק, ורוסיה ראתה את היחסים כגשר בין המפרץ הפרסי לבין האוקיינוס ​​ההודי.

בשנים שלאחר מכן, היחסים בין ברית המועצות לכווית לא היו תמיד לבביים, מה שבא לידי ביטוי, למשל, במסרים שראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב שלח אל הנהגת כווית. היחסים החלו להשתפר כאשר ליאוניד ברז'נייב הפך למנהיג הסובייטי באוקטובר 1964. עם זאת, במחלוקת הגבולות של כווית ועיראק בשנת 1973 רוסיה צידדה בעיראק על חשבון כוויית. בחלק השני של שנות השבעים, התחזקו היחסים בין ברית המועצות לכווית. הסובייטים תמכו בכווית במהלכה להלאים של תעשיית הנפט של כווית, ושתי המדינות היו שותפות להשקפות דומות בסוגיות של מדיניות החוץ, ובפרט ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. כווית העריכה את התמיכה הסובייטית בפלסטינים, ולאחר פרוץ מלחמת איראן-עיראק החלה הנהגת כווית לתמוך ביוזמות הסובייטיות במפרץ הפרסי לאחר שהכירה בכך שהנוכחות הסובייטית במפרץ הפרסי היא בעלת אופי מייצב, וגם ההנהגה במוסקבה פעלה כערבה נגד תוקפנות עיראקית או איראנית כלפיי כווית. דבר זה עורר בכווית פעולות שדלנות כלפיי חברי מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ במטרה ליצור שיתוף פעולה דיפלומטי עם הסובייטים, ולסיים את הבידוד הדיפלומטי של מעצמת-העל בקרב המדינות בחצי האי ערב. במרבית המלחמה הקרה הייתה כווית בעלת ברית נאמנה במיוחד עבור ברית המועצות.

בתקופה שלפני מלחמת המפרץ, כווית הייתה המדינה הפרו-סובייטית היחידה במפרץ הפרסי. כווית שימשה כגורם מתווך בין הסובייטים לבין מדינות המפרץ האחרות, וכמו כן, שימשה כווית לצורכי הדגמה של היתרונות של עמדה פרו-סובייטית.

לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990, עקב דרישת עיראק, פינתה ברית המועצות את שגרירותה בכווית. דובר משרד החוץ הסובייטי ציין שהשגרירות, על פי המשפט הבינלאומי, עדיין נחשבת לפתוחה, אף על פי שהיא ריקה, וכי פינוי 882 הסובייטים מכווית לא שינה את העמדה הסובייטית בדבר אי חוקיות הפלישה העיראקית. נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב הסביר כי הפלישה העיראקית לכווית יצרה מצב "יוצא דופן ומסוכן מאוד" במפרץ הפרסי. יתר על כן, הזהיר גורבצ'וב את נשיא עיראק סדאם חוסיין כי סירוב לקיים את החלטותיה של מועצת-הביטחון של האו"ם יוביל את המועצה לביצוע צעדים נוספים נגד עיראק.

קשרים דיפלומטיים

ב-28 בדצמבר 1991 הכירה כווית בפדרציה הרוסית כמדינה היורשת לברית המועצות. לרוסיה יש שגרירות בכווית סיטי, ולכווית יש שגרירות במוסקבה. השגריר הנוכחי של רוסיה לכווית הוא אלכסיי סולומטין^[2]. השגריר הנוכחי של כווית לרוסיה הוא עבדולעזיס אלדואני.

קשרים פוליטיים

ב -1991 העניק התאגיד הכוויתי לחוזי-מסחר זרים והשקעות הלוואה של 1 מיליארד דולר לתקופה של שבע שנים לונשאקונומבנק. ב-30 במאי 2006 הסכימו ממשלות רוסיה וכוויית להסדיר את החוב של 1.6 מיליארד דולר של ברית המועצות לשעבר, עם החזר כספי של מיליארד דולר במזומן ו-600 מיליון דולר בסחורות.

קשרים צבאיים

ב-29 בנובמבר 1993 הפכה כווית למדינה הערבית הראשונה במפרץ הפרסי שחתמה על הסכם צבאי עם רוסיה, לאחר תרגילים משותפים של חיל הים של שתי המדינות בסוף 1992. במאי 1994 הכריז שר ההגנה הרוסי, פאבל גרצ'וב, כי כווית חתמה על הסכם למסירת מספר נגמ"שי לחימה מסוג BMP-3 וטילי קרקע-אוויר מסוג S-300V.

במהלך תחילתה של המאה ה-21, התחזק שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות.

קשרים כלכליים

בנאום בפורום הכלכלי הבינלאומי של סנט פטרבורג ב-2009 ציין אחמד רשיד אל חרון, שר המסחר והתעשייה הכוויתי, כי היחסים בין שתי המדינות נמשכו למעלה מ-100 שנים וקראו להגברת ההשקעות בין שתי המדינות.

סטטיסטיקות שעוקבות אחר היחסית הכלכליים בין המדינות הראו את התחזקות הסחר בעשורים האחרונים:

ב-1998 הסתכם הסחר הדו-צדדי בין רוסיה לכוויית ב-400 אלף דולר, ובמהלך החודשים ינואר-אוקטובר של שנת 2005, גדל הסכום ל-22.2 מיליון דולר.